מבזקים

נֶחָמָסְטֶה

עפרה בר-נון מתארת את הביקור אצל דודה נחמה - עם הארוחות הכי טובות בעיר, או שלא...

דודה נחמה בת ה-85 התאלמנה ועברה לגור בדיור מוגן. בקצה החיים, בקצה המסדרון הארוך המוביל לדירתה החדשה, אליה העבירה את כל מיניאטורות הפורצלן, הגובלנים העתיקים, סירי האמייל והמתכונים הפולנים הכי משעממים במטבח. נשבענו שבועת וורשה משפחתית שאת ארוחות השישי כל המשפחה תבוא לאכול אתה. בלי תירוצים וגם אם לא טעים.

הפורצלן של דודה נחמסטה (צילום: שחר גלס)

דודה נחמה הוכשרה עוד במטבחה של סבתה הפולניה, להוציא באופן סופי את הטעם מחומרי הגלם. כל ארוחה החלה במרק עוף זך דלוח, המשיכה בעוף יבש שהתכבס באותו המרק בלי מרכך והסתיימה בקומפוט שזיפים שהוגש עם פרוסת חלה מתוקה. הצילו!

"איפה נלך לאכול היום אחרי הארוחה?", אני שואלת את בן זוגי המצלצל בדלתה של נחמה בפעם השביעית. כל  הדיירות האחרות במסדרון כבר פתחו את הדלת וצעקו "מי שם?".

"למה אין לדודה שלך מכשיר שמיעה?" הוא דופק בדלת בחוזקה ומוסיף בייאוש: "ננסה את הסינית החדשה שפתחו מול הפיצה. נקווה שלא יסגרו עד שנסיים כאן".

כבוד המשפחה הוא ערך עליון ולמרות האסון הקולינרי, מגיעים שבוע אחר שבוע בני דודים, נכדים ונינים 'לאכול' אצל דודה נחמה ואז בורחים מורעבים למסעדה.

בחודש מאי האחרון נחמה החליקה בלובי בדרך למשחק ברידג' ומאז חייה עברו מהפך. מודאגים לשלומה אנחנו מתייצבים לארוחת שישי. צלצול אחד בלבד בדלת והיא נפתחת לרווחה.

"ערב טוב, נמסטה! אני סאנשיין. מטפלת חדשה של גברת", מקבלת את פנינו מטפלת הודית חייכנית וקדה קידה קטנה בשילוב ידיים מסורתי.

דודה נחמה מזמינה אותנו לשולחן ואנחנו ממתינים בחוסר חשק לקערת המרק האיום שלה. מזל שהזמנתי שולחן באיטלקייה הפינתית לעוד שעתיים. הערב, משהו שונה באוויר, ניחוחות לא מוכרים ותנור האפייה מואר. התנור אף פעם לא מואר מפני שהפולנים מבשלים רק בסירים. כך קל להם יותר להרוס את האוכל. הל, קינמון, ציפורן, כמון… התנור נפתח וכמו קרן שמש בוהקת, מאירה סאנשיין את המטבח של נחמה במנת עוף 'טנדורי' כתום וריחני. את החלה המתוקה מחליף מאפה 'נאן' מתובל בשום ובמקום המרק – תבשיל עדשים פיקנטי.

"תבטלי את השולחן באיטלקייה", לוחש לי בן זוגי ומלקק את שפתיו בציפייה.

"בתאבון. להיזהר מחריף חריף", מקדשת סאנשין על הטנדורי וכולנו אומרים הגומל ומתנפלים על התרנגולת, שמזלה שפר לה הערב ולא כובסה. טעמים עזים ונפלאים. גן עדן. עלינו על רכבת אקספרס למומביי ואפילו לא צריך דרכון. נחמה מאושרת, לוקחת עוד מנה מהעוף, שוכחת להתלונן על השיניים התותבות, מלקקת את האצבעות ומקנחת בכדור נגד צרבת. מה שבטוח. בכל זאת פולניה.

בשישי הבא כולם מתייצבים לארוחה רבע שעה לפני הזמן, כדי לתפוס מקום טוב בשולחן ליד ה'נאן'. עשרה בני משפחה רעבים וסקרנים מחכים במסדרון. דלת הדירה של נחמה נפתחת. בכניסה לחדר האוכל וילון חרוזים חדש וכריות צבעוניות פזורות על הרצפה. לאן נעלמו הפורצלנים? תאורת הניאון הקרה הוחלפה בפמוטי נרות. לא נרות שבת, נרות אדומים ריחניים.

"שוב היא מרחה על הגב משחת בנגיי לפני האוכל?", שואל אחד הנכדים.

"זו קטורת מיוחדת מגואה. שמן פצ'ולי ארומתרפי. מרגיע מאד את דודה נחמסטה". עונה סאנשיין בגאווה ומפזרת קטורת באוויר.

"דודה נחמסטה?" אני נבהלת מהשם החדש של נחמה.

בחיוך רחב, סארי ורוד עם פרחים אדומים ונקודה מצוירת על המצח, קמה בקלילות של נערה בת עשרים הדודה הפולניה שלנו מהשטיח הפרסי שלה ומזמינה אותנו לשולחן בעליצות לא אופיינית.

"כבר שעתיים היא במדיטציה. מוריד לה עשר שנים מגיל שלה", מסבירה סאנשיין ומגישה לשולחן כלי עם תבשיל בצבע אדום לוהט.

"עוף 'וינדלו' – גואה סטייל. לאכול לאט. קצת חריף". חתיכות עוף עסיסיות רוקדות ומקפצות להן בשמחה ברוטב הפלפלים הלוהט. ממש כמו בבוליווד.

בעירת הצ'ילי לא מאחרת לבוא. הפולנים והפולניות עולים באש. הלשון העדינה בוערת. "הצילווווו, כמה שזה טעים", אני זועקת מאושר ומבקשת תוספת 'נאן' לספיגת הצ'ילי לפני שייגמר. את קומפוט השזיפים מחליף צ'אי מתוק טעים ודודה נחמסטה לוגמת בהנאה מהתה ומברכת את סאנשיין, שהביאה אושר גדול למשפחתה ולמטבחה.

שבוע אחר שבוע, בדרך חזרה מהדודה, כבר מסורת, עוצרים בתחנת דלק וקונים בקבוק מים 2 ליטר. לפני השינה, לוקחים שני כדורים נגד צרבת ומנסים להירדם. אחר כך חולמים על הטיול של אחרי הצבא בהודו ועל ארוחת השישי הבאה והתפריט המענג המצפה לנו.

הארוחה אצל דודה נחמסטה הפכה להודית הכי טובה בתל אביב. חברים מתחננים להצטרף ורק לזכות במקום סביב השולחן בקומה 6 דירה 63, בקצה המסדרון שמאלה. כולם רוצים רק טעימה קטנה מצלחת ה'תאלי', כדור קטן ומתוק של 'גולב ג'אמון'. אנחנו מזמינים רק יחידים ברי מזל, שהרוויחו את הביקור ביושר. בכל יום שישי, דודה נחמסטה, שאימצה את הדת הבודהיסטית באהבה, נראית מאושרת יותר וצעירה יותר. חלפה שנה, חלפה לה עוד אחת. אומרים שלכל חגיגה יש סוף. לסוף טראגי כזה במשפחה אף אחד מאתנו לא ציפה. אף אחד. לאחר שנתיים של חגיגה קולינרית משפחתית והרבה כבוד לדודה, יושבים בן זוגי ואני במסדרון בית החולים מחוץ לקליניקה של הרופא המומחה ומקבלים את הבשורה המרה מכל. הוא משפיל את עיניו ומתבונן ארוכות במסמכים הרפואיים.

"יש שלב בחייו של אדם שצריך להבין שהגיע הסוף. חייבים לדעת שהכל זמני. לא להתחרט על כלום ולקבל את המצב החדש", מנסה לנחם אותנו הדוקטור. אני ממררת בבכי. בן זוגי אוחז בי בהתרגשות ועיניו מתמלאות בדמעות. "לפעמים חייבים לוותר, פשוט אין מה לעשות", מסביר לנו הדוקטור בדאגה.

"לאאאאאא. זה לא ייתכן", אני זועקת ונזכרת בדודה נחמסטה עומדת בסארי הצבעוני שלה מעל סיר רוטב ה'מסאלה' החריף, המהביל ומחייכת אלי.

"אולי תרופה שתאפשר להמשיך עוד קצת?", שואל בן זוגי ומדמיין את הכיסאות הריקים ליד שולחן האוכל. איזו טרגדיה. מי חשב שכך הכל יסתיים.

"לא. זה סופי!", פוסק הגסטרואנטרולוג ומדגיש: "לשניכם יש אולקוס. לפני שהמצב יחמיר אני אוסר על שניכם לאכול אוכל מתובל או חריף! ובשום אופן לא הודי!"

איזו טרגדיה. אני קמה נסערת מהכיסא. לפני היציאה מבית החולים, בעודנו מנסים לעכל את הבשורה, מתקרבות לעברנו שתי דמויות צבעוניות מוכרות. מה הן עושות בבית החולים?

דודה נחמסטה וסאנשיין, מתהלכות להן בקלילות בין החולים, זורחות מאושר ומחודש של שיזוף ומסיבות בגואה.

"הרמתי עפעפיים, רואים?", שואלת אותנו דודה נחמסטה ומסירה מעיניה משקפי שמש שחורות גדולות, סטייל ג'קי קנדי אונסיס.

"לא נראית יום יותר מ-25, נתראה בשישי", אנחנו עונים לה וממהרים לטלפן למסעדה גלאט כשר של אוכל יהודי, לפני שיגמר להם מרק העוף המכובס.

הכותב/ת: עפרה בר-נון

עפרה בר-נון
אשה תחת השפעה

יעניין אותך

טרה אוליבו 2018: התחרות הבינלאומית לשמני זית כתית מעולה

התחרות תתקיים, זו השנה התשיעית ברצף, ב-11-13 ביוני, 2018, במלון קראון פלאזה בירושלים

התחרות תתקיים, זו השנה התשיעית ברצף, ב-11-13 ביוני, 2018, במלון קראון פלאזה בירושלים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *