מאת אלעד הולנדר
בשנים האחרונות אנחנו עדים לגל תוכניות אוכל מסוגים שונים ומגוונים. הקולנוע, שגם הושפע מהנושא מוציא מדי פעם סרטי אוכל. האחרון שבהם מגיע באוקטובר לארץ, ג’ולי וג’וליה’ ולפי נהירת הקהל האמריקאי וגל הביקורות הטובות נראה שחובבי האוכל הישראליים עומדים גם כן ליהנות ממנו. אלעד הולנדר ראה ושמע מתמי סירקיס על הסרט ועל ה’ג’וליה’ הישראלית שלה
אני חסיד גדול של סרטי אוכל, ו’ג’ולי וג’וליה’, שהקרנת הבכורה שלו תהיה באוקטובר, הוא אחד המקסימים בז’אנר. על סמך התגובות האוהבות בעולם והתגובות הראשונות להקרנות טרום הבכורה בארץ, שווה היה לחכות. הסרט עוסק בחיי שתי נשים והקשר שלהן לעולם הקולינארי, כשבתווך ספר בישול מיתולוגי אחד. מי שהגיעו להקרנות טרום הבכורה בארץ, זכו לשמוע גם הרצאה אישית של תמי סירקיס, שנתנה סיפור נשי שלישי – זה של אמה – רות סירקיס, והצצה לחיי המשפחה הקולינארית הישראלית. השילוב הרטיט לבבות וזכה לביקורות נלהבות ולכן יוצע לקהל בהזדמנויות בודדות נוספות ב-13.10.09 בסינמה סיטי קניון רננים בשעות הבוקר וב-23.10.09 בסינמה סיטי גלילות בשעות הבוקר. ישבתי עם תמי סירקיס, אכלנו בגט מרוח בשכבה נדיבה של חמאה, שתינו שאבלי, וניסיתי להבין ממנה מה סוד הסרט. כרקע, צריך לדעת שנורה אפרון כתבה וביימה את הסרט, בהתבסס על שני ספרים, לכן הוא גם בנוי כשתי עלילות שנעות במקביל, האחת של ג’וליה ציילד, כוהנת הבישול האמריקאית, והשנייה של ג’ולי פאוול, בלוגרית אוכל מודרנית. אפרון שילבה את הסיפורים האישיים והנשיים ומצאה ביניהם נקודות השקה, דמיון ושוני. בהרצאה, מביאה תמי סירקיס את סיפור חייה של אמה, המקבילה הישראלית של ג’וליה ציילד, רות סירקיס, סיפור שמתחיל במקום ובזמן בהם הסרט נפרד מצ’יילד. רות הגיעה עם בעלה לבוסטון המושלגת בתחילת שנות השישים ומהר מאוד מצאה עצמה לומדת אנגלית ובישול מתוכנית הטלוויזיה של צ’יילד. מיהן ג’וליה וג’ולי? החלק של ג’וליה צ’יילד מבוסס על ספר זיכרונותיה מהתקופה בה גרה בצרפת בשנות החמישים והדרך אותה עברה עד לצאת ספרהMastering the Art of French Cooking, שנחשב לספר מכונן בתרבות האוכל האמריקאית. כוכבת הסרט מריל סטריפ, עושה תפקיד מקסים בדמותה של ג’וליה צ’יילד האגדית, שהביאה למטבח האמריקאי, בספרה זה ובכתביה הרבים האחרים, את נפלאות הבישול הצרפתי. מבקרי קולנוע רבים מעריכים כי היא תהיה מועמדת לפרס האוסקר על תפקידה זה. החצי של ג’ולי פאוול, הוא כנראה הסרט הראשון שמבוסס על תוכני בלוג. ג’ולי החליטה להתגבר על משבר גיל ה-30 ועל התחושה שלעולם לא תגשים את חלומה להיות סופרת, בכך שתיקח על עצמה משימה ותדווח עליה ל’עולם’ באמצעות האינטרנט. פאוול תיארה בבלוג שלה, במשך שנה שלמה, כיצד היא מכינה את כל 524 המתכונים מהספר הענק של צ’יילד. הבלוג הפך לספר וזכה לקהל קוראים נאמן שעקבו באמצעותו אחרי ההתקדמות בהכנת המתכונים, ההצלחות, הכישלונות ולא מעט גם אחרי קורות חייה של ג’ולי ובעלה. ’מתח’ בין הדמויות הבלוג של ג’ולי נכתב בזמן שג’וליה עוד הייתה בחיים ועל אף שהן לא נפגשו או דיברו, נודע לג’ולי השאפתנית שג’וליה צ’יילד אינה רואה בעין יפה את המיזם שלה. מקריאת הבלוג אפשר אולי להבין מדוע: הכתיבה שלה קולחת ו’פטפטנית’ והיא מרבה להשתמש במילים ’גסות’, בוודאי בעיני אישה בת 90 שכבר הייתה לאגדה בחייה. לא כל המתכונים מצליחים לה, וגם כאן אפשר אולי לתלות את הסיבה במטבח קטנטן ומבולגן, דבר שגרר ’אסונות’ כאלה ואחרים. אסונות אלה משעשעים את הצופים, ללא ספק, ואולי גם שעשעו את הקוראים, אבל אפשר בהחלט להבין את התסכול של צ’יילד מקבלת ביקורת וציונים גרועים מבלוגרית אנונימית, ש’תפסה טרמפ’ על המוניטין והמתכונים של צ’יילד. ה’מתח’ הזה בין הדמויות עורר את מבקרי הקולנוע ’לשפוט’ בין השתיים והדעה הרווחת היא שהקטעים של מריל סטריפ כג’וליה צ’יילד עולים בהרבה על הקטעים של איימי אדמס כג’ולי פאוול. נטיית הלב של מבקרי הקולנוע ומבקרי הספרים (כי גם הספר של ג’ולי נמכר פחות מזה של ג’וליה) די ברורה. הקהל האמריקאי גדל, פשוטו כמשמעו, על ג’וליה צ’יילד. היא הופיעה בטלוויזיה בתחילת שנות ה-60 והגישה תוכניות אוכל במשך כ-30 שנה, מאות רבות של שעות משודרות בטלווזיה ובאינטרנט בשידורים חוזרים אין סופיים. מריל סטריפ הצליחה ’לתפוס’ בדיוק ובסימפטיה את ניגון קולה, את המבטא המוזר, את שפת הגוף המעט מגושמת וכמובן את קריאת ה’בון-אפטיט’ בסוף כל שידור המוכרת לצופים האמריקאיים לפחות כמו ה’הללויה’ של יורם ארבל אחרי גול יפה של נבחרת ישראל. ומה עם רות? דויד דנבי, מבקר הקולנוע של המגזין The New Yorker הגדיר את הסרט כאחד הסרטים האמריקאיים העדינים והחינניים ביותר בעשור האחרון. הסרט עוסק באוכל אך לא רק בו. הכנת האוכל והתיעוד של העיסוק בו, ממלא תפקיד חשוב בחיי שתי הגיבורות שחשו ’תלושות’ בסביבה החדשה שנכפתה עליהן ומצאו נחמה ומטרה בבישול. באופן דומה, גם רות סירקיס, שהגיעה עם בעלה לבוסטון, מצאה נחמה בבישול של אוכל שאותו לא הכירה קודם ותיעדה את העשייה שלה בכרטיסיות, בהן תרגמה לעצמה את המתכונים לעברית ואף ’הכשירה’ אותם. לגבי שלושתן, העיסוק באוכל היה מטרה בפני עצמה, כדי להתנחם ולמצוא דבר מה לעשות. רק לאחר תקופה ארוכה של עשייה התברר להן שה’תחביב’ הופך לקריירה שתופסת תאוצה, אולי מבלי שתוכננה מראש. הסרט מציג את המשולש הטעון בעל-אישה-אוכל של הגיבורות ומחדד את ההשוואה בין מערכות היחסים שלהן. בסרט ניכר שדווקא הזוג צ’יילד ’המבוגר’, שחי בשנות החמישים, ממנף את חדוות הבישול לתאוות הבשרים. בעוד ששני היאפים הקרייריסטים, בני ימינו, משלמים בחיי המין שלהם את מחיר הכתיבה האובססיבית של ג’ולי בבלוג. בהרצאה, מגלה תמי סירקיס כמה קווי דמיון בין הוריה, בני הזוג סירקיס לבין אלה של גברת ומר צ’יילד. בשתי מערכות היחסים הבעלים היו דיפלומטים שהכניסו לחיים את מוטיב הנדודים ומצד שני צילמו הבעלים, במשך שנים, את האוכל ואת נשותיהם בזמן עריכת הקניות ובעת הבישול. בחינת הנושא לעומק מעוררת את השאלה האם יש קשר בין זוגיות יפה וארוכת שנים לבין תשוקה לאוכל טוב וכתיבת ספרי בישול? ולספרים הייתה עדנה מרתק לראות כיצד סרט ’עדין ונשי’ מייצר הדים כלכליים ניכרים. הסרט הכניס, בינתיים, קרוב ל-90 מיליון דולר והחזיר מזמן את עלות ההפקה הצנועה של כ-38 מיליון דולר. בדומה להשפעת הסרטים ’השטן לובשת פרדה’ ו’סקס והעיר הגדולה’ על עולם האופנה, הסרט הזה משפיע על שוק ספרי הבישול וענף המסעדות. הספר של צ’יילד, נשוא הסרט, תפס את המקום הראשון ברשימת רבי המכר הכללית של אמזון בקיץ וקבע שיא של הספר הוותיק ביותר, קרוב לבן 50, שמגיע למעמד זה. השבוע, ברשימת רבי המכר של ספרי הבישול באמזון, תופסים 6 ספרים שקשורים לסרט את עשרת המקומות הראשונים, ונראה שה’קדחת הצרפתית’ רק מתחילה. קנת טוראן, מבקר הקולנוע של הלוס אנג’לס טיימס אומר שהסרט מזכיר באווירה שלו את הוליווד הישנה ואת הפנטזיה הרומנטית שכל חלום הוא בר הגשמה, גם על רקע מצב כלכלי לא פשוט. לכן, כנראה, הוא משפיע על הקהל שנשטף בגל נוסטלגי של התרפקות על כל מה שצ’יילד מסמלת ואסקפיזם לתקופה קלה יותר. אנשים משקיעים בסירים טובים של לה-קרוסט (שעל פי הסרט, לפחות, נראה ששתי הנשים בישלו בו את הביף בורגיניון המופלא) ומבשלים אוכל צרפתי עשיר וטעים. רבים חוזרים לצפות בסרטונים הישנים של צ’יילד באתר של הטלוויזיה החינוכית (PBS) ובעיקר מחפשים היכן אפשר לאכול אוכל צרפתי ’קלאסי וטוב’. את הכפפה הרימו בבית הספר המוביל לבישול ה-CIA (Culinary Institute of America) בניו יורק, והם מציעים ארוחה המבוססת על תפריטי צ’יילד. הקהל מצביע ברגליו ובא לאכול לפני או אחרי הקרנת הסרט, לקבלת חוויה מלאה ומספקת יותר. גם בארץ מתוכננות מספר מצומצם של ארוחות סגורות שיעניקו לאורחים חוויה רב חושית חד פעמית, של מסע בזמן לפריז של שנות החמישים. ההפקה התיאטרלית המשוקעת, תשחזר ביסטרו פריזאי שמח עם מוסיקה, יין ואוכל צרפתי קלאסי, כל אלה על רקע הסרט וההרצאה. בון-אפטיט!! eladh@ladaat.org