רון בלב וכוס ביד

מאת אמיר שינמן

אזור היין של עמק הרון משתרע מליון בצפון ועד אוויניון בדרום. הוא מורכב למעשה משני אזורים שונים למדי באופיים: הצפון האירופאי והדרום הים תיכוני. מחברים בין שני האזורים הללו נהר הרון והעובדה שהיין ניצב שם במרכז ההוויה. חוויות יין מהדרום, שאטונף דו-פאפ, מתועדות כאן בכתבתו של אמיר שינמן שטייל באזור בסוף 2003
הרבה נאמר ונכתב על העמק אבל עד כה לא נחשפה האמת: לא קל בעמק הרון, פשוט כך. חמישה ימים נאלצנו, שלושה ישראלים עם שריטה חזקה בנושא יין, לשתות, לאכול ולטייל (בסדר הזה), על מנת לספוג את תרבות המקום. כל מי ששוקל ביקור בעמק צריך לקחת בחשבון את הסיכונים המקצועיים כגון: צורך בחניכיים להחלפה מרוב טעימות של יינות צעירים (אך נפלאים), ביקורים קצובים ביקבים לשעות בוקר או אחה"צ בלבד (לא להפריע לצרפתים לאכול ארוחת צהריים בבקשה!), מטבחים שמקשים על הסועד להפסיק לטעום ונופים מאמצי עיניים. למרות זאת, מישהו היה צריך לעשות את העבודה, ואנשים אמיצים כמונו לא יירתעו מהסכנות הרבות שאורבות בשבילי העמק. אז מה עושים ישראלים בעמק שבו לא ניתן למצוא קברנה, מרלו ושרדונה, גם אם ממש יתאמצו? מנסים להבין את המוטו היחיד השולט כאן לאורך ולרוחב: טרואר, טרואר, ועוד טרואר. כוכבי העמק המפורסמים עשויים עדיין להיות שטונף-דו-פאפ בדרום והרמיטז’ בצפון, אבל הטרואר באזורים פחות מוכרים כגון רסטו, וקייראס וקורנס בא היום לידי ביטוי עם השיפור בשיטות הייצור, ומניב יינות פשוט נפלאים, מחוספסים ומרתקים, ברובם זולים, עליהם אספר בהמשך. אזור היין של עמק הרון משתרע על כ-200 ק"מ מליון בצפון ועד אוויניון בדרום,הוא מורכב למעשה משני אזורים שונים למדי, ים תיכון פרובנסלי בדרום ואירופה הקונטיננטלית בצפון. המחבר העיקרי ביניהם הוא הנהר והעובדה שהיין הוא במרכז הווייתם. שני האזורים נדרשים לספק יין טוב ולו בגלל שהם מלווים שני מטבחים שיש שיגידו שהם הטובים בצרפת: הפרובנסלי והליונזי. מזג האוויר, הטופוגרפיה, שטחי הכרמים וכמויות היין, הזנים ושיטות הייצור, כל אלו ועוד שונים בשני חלקי העמק. צפון העמק הנוף בחלקו הצפוני של עמק הרון מאופיין בנוכחות מופגנת של הנהר ובמדרונות תלולים מאד, על פניהם נטועים הכרמים. המראות עוצרי נשימה. אין ספק שנדרש כאן בציר ידני, בוצרת לא תוכל לעמוד בתנאי השטח הקשים. לבצור בזוית של 60 מעלות, גם לבני אדם זה לא פיקניק. לא קל בעמק. אמצע אוקטובר ומזג האוויר כאן קריר וגשום כבר עכשיו. השליט הבלתי מעורער בקרז הזנים האדומים הוא הסירה, ובלבנים בעיקר ויונייה ומרסאן. המטבח הליונזי שונה מאוד מזה הפרובנסלי, ועושה שימוש בחמאה ושמנת, ומתמחה בתבשילים כבדים ועשירים. בינגו! היינות כאן מתאימים לו מאוד. הם מפולפלים, קשוחים, מרוכזים ועוצמתיים להפליא. אזורי היינות האדומים הם קרוז-הרמיטאז’, סן-ג’וזף, קוט רוטי, קורנס והרמיטאז’, ולבנים מיוצרים בקרוז-הרמיטאז’, סן-ג’וזף, קונדריו, הרמיטאז’ ושאטו גרייה, האחרון אפלסיון של יקב אחד. הכמויות קטנות מאוד ביחס לרון הדרומי, והמחירים עולים בהתאם. בקונדריו עושים יינות לבנים מדהימים, עם פרי דומיננטי, פרחוני ושונה מכל דבר אחר. היינות מיועדים לשתיה מוקדמת, אל תפספסו. לעומת זאת, הלבנים של הרמיטאז’ הם ז’אנר בפני עצמם, המיועדים לשמירה של 10-20 שנה ולעיתים אף יותר ויש הטוענים שבטעימה עיוורת ניתן לטעות בהם כיינות אדומים. האדומים של קרוז הרמיטאז’ וסן-ג’וזף הם לרוב יינות שנותנים תמורה טובה למחיר, ביחס לעמיתיהם מתתי האזור הצפוניים יותר, ולפעמים מתעלים ומתחרים מבחינת איכות עם אפילסיונים יוקרתיים מהם. בקוט רוטי וקורנס מייצרים יינות נפלאים ושונים, בכמויות מזעריות. יינות קוט רוטי נחשבים לבעלי הריח המוצלח ביותר בצפון העמק, בעוד יינות קורנס פשוט לא דומים לשום דבר שטעמתי קודם. אני תמה אם מותר להוסיף קרם ליינות אלו, כיוון שהטעם שלהם קרמי ומחוספס גם יחד, מורכב ומתגרה ומיועד ליישון ארוך טווח. על הרמיטאז’ מיותר להרחיב את הדיבור, אבל בכל זאת: איזה יין מצויין עושים שם, ואיך מגניבים את הפלפל פנימה בלי שמשמרות האפלסיון ירגישו? בציר 1999 היה גדול בצפון, 2001 , 1998 ו-1997 טובים מאוד ו-2000 טוב עד טוב מאוד. היצרנים הבולטים בצפון הם שלושת הגדולים: גיגל, שפוטייה וז’בולה, אבל יש הרבה יצרנים קטנים שכדאי לנסות – זה זול יותר, ובמקרים מסוימים לא נופל באיכות. אצל שפוטייה על הדלפק Tain Hermitage הוא יישוב קטן על גדות הרון, המהווה בעיקר מרכז יין אזורי. ממזרח לו יושבות הגבעות היפות של הרמיטאז’ ואנחנו החלטנו לטפס עליהן במסע רגלי קטנטן (אבל גדול למי שכבר שלושה ימים ממלא עצמו במזון ויין בדרום). הטיפוס היה תלול עד כדי שצריך להיאחז בתומכות הגפנים כדי לעלות או לרדת, אבל הנוף גמל לנו ובגדול. כשחזרנו היה צריך לשתות משהו כדי להפיג את הצמא, אז עברנו ב- Cave De Tain Hermitage מרכז מבקרים של היקב, שהוא גם איגוד מגדלים מקומי. היינות פשוטים וזולים יחסית למיוחסים מהאזור, אבל כמה מהם מפתיעים באיכותם. ההרמיטאז’ הלבן משנת 2000 מתאפיין באף פירותי יחסית לסוגו, אורך ושמנוניות מעודנת. כיף עכשיו אבל צריך שנים כדי להיפתח ממש. משם, לאחר ארוחת צהריים קלה, המשכנו למרכז המבקרים של שפוטייה(M. Chapoutier). המקום מפואר מאוד, מלא בריהוט מעץ יוקרתי, ועמוס בקבוקי יין מכל הסוגים ומכל השנים. ההפתעה שלנו היתה כפולה כיוון שלא רק שהיינן בדלפק היה חביב וידען, הוא הציע לטעימה כמעט את כל היינות מסדרות הרגילות, דבר שאינו אופייני למרכז מבקרים פתוח. טעמנו את הטרואר הצפוני לכל האורך: סן ג’וזף לבן Le Granits היה מדהים, וכמוהו גם ההרמיטאז’ הלבן. הקוט רוטי והקורנס היו סגורים וצעירים מעט, אבל ההרמיטאז’ לה סיזראן 2000 היה פשוט מצויין. כידוע לשפוטייה יש יינות סינגל ויניארד גדולים, שעולים כ-185 יורו לפחות ביקב, ואנחנו החלטנו לנסות. "היינו שמחים לטעום משהו גדול באמת לסיום" אמרנו, והבחור מאחורי הדלפק חייך, הסתכל ימינה ושמאלה ושלף בקבוק Ermitage L ermite משנת 2000. לאחר שטעמנו מהפלא השמיני הזה, מלאים התפעלות, ראינו שהבקבוק נשאר לידינו. שאלנו אם זה מקרי, והתשובה היתה שלא. הסיום ברור, וכך גם מוסר ההשכל, יותר טוב חצי בקבוק בבטן מאחד סגור בחנות, וגם, אנשים נחמדים עושים יין מצויין. רוסטנג לארוחת בוקר העיירה Ampuis היא מקום מנומנם לחלוטין, אשר הגבעות האדירות המשקיפות עליה משוות לה נופח של עמק יין. ועוד איזה יין. בשעה 11:00 בדיוק נחתנו אצל Rene Rostaing, ששמו הולך לפניו. אישתו קיבלה אותנו ליד הבית וכיוונה אותנו מעבר לפינה, ליקב, שם חיכה לנו איש נאה ותמיר, שיער לבן ואנגלית שלא קיימת בעצם. רנה רוסטנג עובד בעצמו ביקב, וכשבאנו הוא עשה זאת לבד כפי שהוא עושה בדרך כלל בשלושים השנה האחרונות. הוא מייצר שלושה סוגי יין, C?te R?tie Classique, La Landone ו- Cote Blonde סה"כ 40 אלף בקבוקים בשנה. היינות שלו מקבלים עיטורי גבורה וכבוד ממבקרי היינות הנחשבים ביותר, אך האיש צנוע וממש לא רואים עליו. בוא נאמר שהישראלי המקביל אליו הולך עם שלט ענק על הצוואר של "אני גדול". רנה טוען שהוא נהנה ממה שהוא עושה, ומוזג לנו מהקוט רוטי קלאסיק 2001 שלו שהרגע נפתח. באף ניחוחות של עור, מינרלים ובפה טאנין מתוק וארוך, ליקריץ ושוקולד. היריקה שלו למרקקה שנמצאת על הרצפה שני מטר ממנו מדוייקת להפליא, אנחנו כמובן לא יורקים ארוחות בוקר במקומות כאלו. המשכנו עם לה לנדון 2001, בקבוק שהיה פתוח חמישה ימים!!! עם אף עצום של עור ועשבי תיבול, פה עם פרי מרוכז אבל חמיצות אדירה. פלפל חזק מאוד בטעם המסיים חתם את טעימת הקוט רוטי הטוב ששתיתי מימי. טרדו לורן – מלמטה עד למעלה את החוויה הלימודית והמעשירה מכל, אשר סייעה לנו להבין את משמעות המושג טרואר קיבלנו ללא ספק בביקור אצל Tardieu-Laurent. מישל טרדיה ודומיניק לורן, בעלי ומקימי היקב הם בעצם ’נגוסיאן’, כלומר הם אינם מגדלים את הכרמים אלא קונים את התוצרת (לאחר סחיטה) מכרמים שהם בוחרים, כשהמפתח הוא תמיד גפנים זקנות מעל 50 שנה. שיטת הייצור שלהם לכל יינות דרום הרון זהה לחלוטין מכל הבחינות, ההבדל היחיד בין היינות הוא הטרואר, וההבדל עצום. אותו דבר לגבי הצפון, ויניפיקציה זהה, יינות שונים לחלוטין. הם מייצרים 20 סוגי יין, מדרום וצפון, כאשר כל הדרומיים מתיישנים 15 חודש בחביות עץ קטנות (300 ליטר) חדשות והצפוניים 24 חודש. סה"כ הם מייצרים 100 אלף בקבוקים, כאשר כולם מבוקבקים ישר מהחבית (שיטת שהביא איתו דומיניק לורן מבורגון). מישל טרדיה קיבל אותנו, ומייד יכולת לראות שהאיש עסוק ומאוד ענייני. הדבר היחיד שעניין אותו היה להראות לנו את ההבדלים שעושה הטרואר, ו-30 שניות אחרי שנכנסנו כבר היינו עם כוסות מלאות היישר מהחבית, במנות נדיבות מאוד. הטעימה שלנו כללה יינות אדומים בלבד, מבציר 2001 העומד לפני ביקבוק מיידי. חמישה יינות מהדרום וארבעה מהצפון. התחלנו עם Costieres de Nimes בדרך כלל יינות פשוטים, אבל כאן תשכחו מזה. אף פלפל חייתי, צפורן, פלפל ועשבים. איזו הפתעה מאזור אלמוני כמעט. הרסטו מכרמים זקנות (70 שנה) היה עוד יותר מתובל ומתקתק עם טעמי זיתים ואפטר טייסט אלגנטי. במרחק קילומטר-שניים מרסטו שוכנת וקייראס, אבל היין כאן שונה לגמרי, יותר מפולפל וטאני. עוד קילומטר משם ג’יגונדס, שוב שונה מקודמו, יותר סגור יותר עצום, יין גדול!! דווקא השטונף קצת נעלם כאן מול אחיו הצעירים, יותר אלגנטי אבל פחות מרשים. הגענו לצפון, הקורנס גפנים זקנות כשמו כן הוא, לטעמי היין הטוב שיותר שטעמנו עם קרמיות ואורך מדהים ובעיקר חמיצות נפלאה. הקוט רוטי מעניק אף מינרלי של מעיינות חמים, מאוד מורכב ואפטר מפולפל. ההרמיטאז’ לעומתו שחור, עגול יותר, עם ליקריץ וקקאו שממש קל לאהוב. אם ישאלו אותכם שוב את מי אתם אוהבים יותר את אמא או אבא תסבירו שזה עניין של טרואר. דרום העמק אזור הרון הדרומי מוכיח חד משמעית שצדק עולמי, הוא במקרה הטוב טקסט למלכות יופי בנאום ההכתרה. שילוב של כל הטוב שבעולמות – יין, אוכל ונוף עוד מתקבל על הדעת באירופה, אבל כשזה בא עם מזג אוויר נוח מישהו כאן קצת הגזים. האזור הדרומי הוא חלק מפרובנס, מתאפיין במזג אוויר ים תיכוני, קרקע סלעית עם גבעות מתונות, שטח כרמים גדול ביחס לצפון (ולכן היין בדרך כלל נגיש וזול יותר מהצפון) ומטבח פרובנסלי כמובן. הענב השולט כאן ללא עוררין הוא הגרנאש, ומשלימים אותו המורבד, סינזו, סירה וקורנוואז. למרות שמייצרים כאן בעיקר יינות אדומים, היינות הלבנים של שטונף דו-פאפ המיוצרים מענבי רוסאן ומרסאן מדהימים ומגיעים לשיאם רק אחרי 10 שנים. הגפנים כאן הן ברובן בנות 30 שנה לפחות, והכרמים הזקנות שמפיקות יינות נהדרים ומרוכזים הן בנות 90 שנה. היינות בדרום מתחלקים לשלוש רמות: קוט דו רון, קוט דו רון ווילאז’ ויינות המקבלים את שם הכפר כגון ג’יגונדס (ווילאז’). הרמה הבסיסית, יינות קוט דו רון מהווים את עיקר הכמות שמופקת בעמק, הם בדרך כלל פשוטים וזולים ומתאימים מאוד לארוחות לא מחייבות. למרות זאת ישנם יצרנים כגון Beaucastel שמפיקים יינות מצוינים שבשיאם מגיעים לרמת ווילאז’. יינות הקוט דו רון ווילאז’ טומנים בחובם הפתעות של איכות. בעיני מצאו חן בעיקר יינות הכפר רסטו (Rasteau) שכשמם כן הם, חלודים משהו, אבל בעלי עוצמה נהדרת, אף מחוספס ומינרלי וטעם פשוט אחר. עוד נמנים על קטגוריה זו הכפרים Cairanne, Sablet ואחרים. בכירי היינות בדרום העמק מגיעים מהכפרים שטונף דו-פאפ, ג’יגונדס, ו-וקייראס (Vaqueyras), ולא לשכוח את יינות הקינוח המרעננים של בום דה וניס. בציר 2001 טוב מאוד בדרום, ואנחנו מגיעים בדיוק בזמן בשבילו, גם 1999 ו-2000 מוצלחים, ו-1998 נחשב ענק ושונה, עם יינות מאוד מרוכזים ומאריכי שנים. כששואלים על בציר 2002 בדרום נתקלים בשתיקה שהמבין יבין. שלושה עשר זנים, טרואר אחד שטונף דו-פאפ הוא כפר קטן ופסטורלי למדי, כ-20 ק"מ מצפון לאוויניון, והוא ללא ספק המותג המזוהה ביותר עם יינות עמק הרון. מבלי לפגוע ברגשות המאמינים אספר, כי משמעות שמו היא ’הטירה החדשה של האפיפיור’ והוא נובע מכך שמהמאה ה-14 שבעה אפיפיורים היו מבלים את חופשת הקיץ שלהם בכפר, בחיפוש אחר יין וגורמה. אכן מטרה ראוייה. היינות האדומים יכולים להיות מורכבים מ-13 זנים שונים. הזן הדומיננטי כאן הוא הגרנאש כאמור, אבל בשנים האחרונות ישנה מגמה של הגדלת כמות הסירה והמורבד בבלנד, להוספת עצמה ומורכבות. בשטונף פועלים יצרנים רבים, טובים יותר, טובים פחות וגם כמה מצויינים, ואצל רובם ניתן לבקר בתיאום מראש. היה לנו הכבוד לבקר שלושה יצרנים מכובדים ששמם הולך לפניהם, וגילינו שמאחורי יין המשובח עומדים אנשים מעניינים ומסבירי פנים, גם אם הצרפתית שלך מסתכמת במילה המורכבת"Bonjour". צעיר מאוד הילד עשר בבוקר ב- Vieux Telegraph Domaine Du, שמש פרובנסלית של אוקטובר מקדמת את פנינו וגם קלייר, מנהלת הייצוא של היקב. האנגלית שלה טובה, היא חביבה והמבטא הצרפתי עדין ונהדר. היפולט ברונר הקים את היקב בשנת 1898 וכיום הוא מנוהל ע"י שני האחים פרדריק ודניאל, דור רביעי של ייננים וכורמים למשפחת ברונר. Vieux Telegraph הינו הבכיר בין שלושת היקבים שבבעלות האחים, שכוללים גם את Les Pallieres בג’יגונדס ו-La Roquette בשטונף. "היקב מייצר יינות מסורתיים אולם שיטות הייצור השתכללו" אומרת קלייר. הפילוסופיה של היקב שמה את הדגש כמובן על הטרואר ועל הפרי, ולפיכך הדגש הוא על בציר בתזמון אופטימלי וויניפיקציה שתיתן לו לבוא לידי ביטוי. היקב מדגיש שיינותיו מיועדים לשתיה ולא לטעימה (רמז למבקרי היין) והוא אינו מעוניין ב’יינות לפי מתכון’ אלא ביינות טרואר. יין השטונף האדום מיושן כתשעה חודשים במיכלי בטון ולאחר מכן 12 חודש בחביות של 3000 ליטר (Foudres). היין מורכב מ-65% גרנאש, 15% מורבד ו-15% סירה. "הבקבוק ללא סינון מבטיח את שמירת הטעם המדויק של היין והאזור" מוסיפה קלייר בגאווה בלתי מוסתרת, ואני שואל את עצמי מתי כבר טועמים מהאדום האדום הזה. הטעימות התחילו דווקא בלבן הלבן הזה, שטונף לבן נהדר משנת 2001 בעל אף מינרלי, חמיצות, כמעט חריף, ופשוט מפוצץ את הפה בטעמים. צעיר מאוד הילד. קלייר טוענת שניתן לשתות את הלבנים הללו בשנתיים שלוש אחרי הבציר, אך מומלץ לחכות עשר שנים ויותר. "בתקופת הביניים היין יהיה סגור ולא מוצלח" היא מזהירה. הג’יגונדס 2001 של Les Pallieres טעים ומפולפל, השטונף האדום של La Roquette מבציר 2001 מצויין מאוזן ודי מוכן, אבל כוכבי הטעימה כאן הם בעלי הבית. השטונף האדום מבצירים 1998 ו-2001 Vieux Telegraph הם יינות גדולים בעלי צבע עמוק, מורכבות,עשבי תיבול והרבה הרבה הנאה. העצמה של ה-1998 אדירה, והוא ניתן לשתיה כנראה בזכות העובדה שהוא פתוח מאתמול. יינות אלו יגיעו לשיאם בעוד 5-10 שנים, אולי אף יותר. יצאנו מתנדנדים וטובי לב, פשוט כי הפסקנו להשתמש במרקקה בשלב די מוקדם. השעה היתה 12:00, קלייר וגם אנחנו נספיק לארוחת צהריים בכפר. Domain du Vieux Telegraphe – Frederic & Daniel Brunier +334-90330031 www.vignoblesbrunier.fr פילוסופיית טרואר ארוחת צהרים נהדרת בלב הכפר עזרה לנו להתאושש, ו…הופ השעה 16:00. הגיע הזמן לבקר אגדה בעמק: Chateau De Beaucastel. פבריס, הכלבויניק של היקב, קיבל את פנינו באחוזה המרשימה לאחר שרכבנו חצה את השער הכבד. בוקסטל הינו מהיקבים העתיקים באזור שנוסד בשנת 1687 ע"י קפטן איזור קורטיזון. המלך ביקש ממנו להפוך לקתולי כדי לקבל את השלטון באזור ואת האחוזה. בשנת 1909 נרכש היקב ע"י Jacques Perrin שנפטר ב-1978. היום היקב מנוהל ע"י בניו של ז’אק שממשיכים את המסורת. אם מדברים על פילוסופיית טרואר, הגענו למקום הנכון. פבריס מאריך בדיבור על חשיבות האדמה וחקלאות אורגנית ועל הטיפול בגפנים. מאמינים כאן שהגפן צריכה להלחם קצת כדי להתחזק, ולהכות שורשים כעשרה מטרים בעומק האדמה הסלעית. האבנים באזור האחוזה נקראות ראשי דינוזאורים בשל גודלן. בעזרת סלעים אלו החום נצבר במשך היום ונשמר גם בלילה. פבריס מתגאה ב-22 סוגי סלעים-אבנים שונים בשטחי כרמי האחוזה. בוקסטל הוא היקב היחיד שעושה שימוש בכל 13 הזנים המותרים ביין השטונף האדום, והיחסים הכמותיים בין הזנים נקבעים בצורה מאוד פשוטה – כמות הענבים שמגיעה מהבציר מהווה את היחס. כל זן מתיישן במיכלים נפרדים ככל האפשר. את הפילוסופיה הטרוארית הזו הם לקחו עוד צעד קדימה, כשקבעו שאין להם יין שני, אלא לכל אזור יש את היין שלו. היקב מייצר כ-300 אלף בקבוקים, כולל שטונף לבן בכמות קטנה, קוט דו רון נפלא שנקרא Codoulet De Beaucastel, ושטונף אדום. שני יינות גדולים במיוחד שמייצר היקב בשנים גדולות הם השטונף הלבן מגפנים זקנות ויין הדגל של היקב: Hommage A Jacques Perrin שטונף אדום המורכב מבלנד של החביות הטובות ביותר. היין מבציר 1998 למשל זכה לציון 100 ממבקר היינות רוברט פרקר. יינות ההומאז’ הם יקרים ונדירים. סיור במרתפי היקב העתיקים הוא מרשים מאוד, ופבריס דואג לספר לנו שמיכלי הפודרה שמשתמשים בהם הם בני כמאה שנים ומנקים אותן בלחץ מים וקיטור של 120 מעלות. כמובן שבעץ חדש משתמשים רק ליין הלבן ובאחוז נמוך. האדום נשמר בפודרה ובטנקי בטון. מכל שנת בציר שומרים כעשרת אלפים בקבוקים ליישון ומכירה עתידית בעיקר למסעדות, ולפיכך במרתף שמירת הבקבוקים ישנה חוויה של חדרים חדרים שבכל חדרון יש שנתון יין ובו 50 אלף בקבוקים. אז מה טעמנו ? פבריס לא קיפח אותנו. התחלנו בשטונף לבן 2002 והמשכנו באחיו מגפני רוסאן זקנות. בעוד הראשון היה נחמד ושמרי, עם חמיצות לא רעה, השני המבוסס על גפנים זקנות היה בעל צבע עמוק יותר, מעט דבש באף ועצמה אדירה המלווה באפטר טייסט ארוך מאוד ומינרלי. וואו !!! הקוט דו רון משנת 2001 לא נפל במאום מהרבה יינות שטונף טובים ששתיתי בחיי, מינרלי, מתובל, חם. השטונף האדום משנת 1996 הציג סגנון שונה, שנה קרה יותר, ויין הרבה יותר אלגנטי ומוכן לשתיה. לאחר מכן הוטלה הפצצה: שטונף 2001, אחד הטובים שטעמתי בחיי – אף חזק ומורכב, בפה עוצמתי מינרלי עם טעם מסיים שמתמשך דקה או שתיים. סיימנו בשטונף לבן משנת 1993 שדווקא היה מאכזב יחסית, אבל אחרי כל זה, מי זוכר? Chateau De Beaucastel 0033-490-111-21 עדיין סגור, אך מבטיח רבות עוד יקב נפלא שטעמנו מיינותיו ב- CAVE שבלב הכפר הוא Domaine du Pegau בעל השם. Paul Feraud הוא יצרן אדיר שהגיש לנו בעצמו את יינותיו, אותם הוא מייצר החל משנת 1964. היקב הוקם במאה ה-17 על ידי אבות אבותיו, וכיום הוא מייצר יחד עם נציגי הדור הבא ובראשן לורנס ביתו, על שמה יש Cuvee מיוחד ומשובח. טעמנו את השטונף אדום שנת 2001 Cuvee Reservee אדיר וצעיר, עדיין סגור, מבטיח רבות. כמו כן טעמנו את ה- Cuvee Laurence משנת 1998 בעל הריכוז העצום של הפרי, שלא לחינם זיכה אותו בציון 96 מרוברט פרקר, שממליץ לשמור 20 שנה. פול איש צנוע ופשוט נתן לנו לטעום ממה שרצינו, וכאשר ביקשנו לקנות הוא הביא בקבוק ללא קפסולה, והוסיף אותה על המקום במכשיר מכני עתיק. ההיסטוריה חוזרת. שאטונף זה לא הכל כמו שהזכרתי קודם, דרום הרון הוא הרבה יותר מאשר רק שטונף, וביקור בכפר היפה ג’יגונדס, המלווה בטעימת יינות האזור הוכיח לנו זאת חד משמעית. ג’יגונדס (Gigondas) מבוטא כך בגלל שבניב הפרובנסלי קוראים את כל האותיות. הכפר עצמו הינו קטנטן ושקט מאוד, וברחוב הראשי שלו מספר חנויות Cave שבהן ניתן לטעום מתוצרת יקב אחד בדרך כלל. אולם, במרכז הרחוב שלט עתיק קטן עליו כתוב בפרובנסלית Caveav Dv Gigondas (כך במקור) ובתוך המקום מבחר של עשרות יינות משנות הבציר האחרונות (1998-2001) אותם ניתן לטעום ללא תשלום ואף לקבל הסברים. האירוח מסביר פנים ואדיב, וכולם במקום הקטן, הצפוף והאותנטי עוסקים בטעימה ובצחקוקים שאחרי. בג’יגונדס מספר יצרנים ששמם כבר הולך לפניהם כגון St. Cosme ו- Santa Duc אבל היין שאני הכי נהניתי ממנו הוא של Domaine Ste Anne משנת 2000, אף מתובל ומפתה, ופה מלא עשבי תיבול ופרי מרוכז, אם כי עדיין צעיר לשתיה. וקייראס הוא כפר מעט פחות מפורסם אבל בעל קסם מיוחד, ויינות בעלי עצמה יוצאת דופן ואף אקספלוסיבי. חבלן שייקלע למקום עם כלב גישוש שאומן לזהות חומרי נפץ, עלול לעבוד מאוד קשה בריצה מיקב ליקב. החלטנו לבקר ספונטנית ביקב ששמענו עליו, אבל טרם טעמנו את יינותיו, Domaine le Sang des Cailloux. את הדלת פתח אדם שבצה"ל היה מקבל דרגות רס"ר ללא שירות. איש בעל מראה מאיים, עם שפם צרפתי עצום ממדים, כ-15 ס"מ אורכו, ו-4 ס"מ רוחבו. האיש שמח לקבל אותנו למרות שהיה באמצע העבודה, נועל מגפיים ועובד בגפו ביקב. הצרפתית שלי והאנגלית שלו ברמה דומה, וקוף שהיה נקלע למקום היה עלול להבין מתנועות הידיים את תהליך הויניפיקציה כולו. הוא לא דברן גדול, אבל יין הוא יודע לעשות. עד מהרה הופיעו כוסות ומספר בקבוקים על החבית הקטנה שבחדר הכניסה. ליינות הוא קורא על שם שלוש הבנות שלו, אבל כיוון שיש רק Cuvee אחד מיוחד בכל שנה, אז כל שנה הוא קורא לו בשם אחת הבנות: Azalais, Ducinello, Florets. בשנים גדולות הוא מייצר גם את Cuvee Lopy על שם הכפר בו נולד. טעמנו את הוקייראס הרגיל משנת 2002 (בציר חלש כזכור) שהיה סביר, אבל אז הוגשו שני יינות מצויינים, Florets 2001 שהיה כהה עד אטום עם אף מתובל ומרשים וטאנין חזק, ו-Azalais 2000 עם שזיף שחור וריכוז ליקרי כמעט. ה- Lopy משנת 2000 עזר לי להבין עד כמה גדול יכול להיות יין מאזור פחות מפורסם בעמק, צבע שחור, אף פרחוני מבושם, פרי מרוכז מאוד וטאנין מתוק, עם טעם מסיים ארוך-ארוך. איזה יינות גדולים יש ברון, איזה כיף של ביקור, איזה יין, איזה אוכל והעיקר הטרואר. לשנה הבאה בעמק!