מאת רייצ'ל מונטיפיורי
לונדון עיר מאוד מושכת וכל כך תרבותית שאפילו הבירות הן בעצם תרבות בפני עצמה. רוב התיירים המגיעים לאנגליה מבלים בעיר הגדולה, לעתים מבלי להציץ קצת רחוק יותר למקומות אחרים. רייצ’ל מונטיפיורי, שנולדה באנגליה, חוזרת לביקור, בורחת מהעיר לכפר, ומוצאת את גן עדן הבירות הפרטי שלה שם
כמו כל שנה גם השנה טסתי לארץ מולדתי אנגליה. כמו כל שנה גם השנה הקדשתי את רוב זמני לביקורים בפאבים המוחבאים בין הגבעות הירוקות והלחות מפני הגשם שמפתיע באמצע הקיץ. אבל השנה, שלא כמו כל שנה, נסעתי ליום אחד לעיר הלחוצה עם העניבות ההדוקות והרכבת התחתית הקלאוסטרופובית, לונדון. הסתובבתי בעיר משעות הבוקר המוקדמות, אך לאחר חצי שעה ברחוב אוקספורד הצפוף הבנתי שהחוויה הספיקה לי לשנים הקרובות. החלטתי לפנות בדחיפות למקום קצת יותר רגוע. יום שישי כבר הגיע, יש בעיר מסיבה נסעתי לקמדן מרקט, השוק עם האנשים שמתחפשים להנאתם כל יום וצובעים את הרחובות האפורים. אם אתם בעניין של לנסות פאב, אנגלי למראה, אך עם אוכלוסייה פחות שמרנית ויותר משקפת את אווירת השוק עצמו, נסו את ה’אלפנטס הד’ שנמצא ממש בשוק עצמו. "The Elephants Head was a rockabilly pub a few decades ago and you can still feel the spirit of those roots’ . הסתובבתי להנאתי בין הדוכנים השונים. להפתעת כולם זה היה יום שטוף שמש, אפילו קצת הזעתי. החלטתי לנוח בפאב הממוקם במרכז השוק שבו דק עץ המיועד לישיבה בחוץ בימים כמו היום החם הזה. הזמנתי פיינט של סיידר ’סטאופורד פרס’ ויצאתי החוצה. לא הייתי היחידה, בחוץ היו כבר המוני אנגלים לבנבנים, שהופכים לוורודים מקרני השמש הקודחת, ושותים סיידר מרענן. למרבה צערי, בשעה חמש לפנות ערב, הייתי חייבת להתחיל לחזור לכיוון רחוב אוקספורד האיום. מכיוון שהתעייפתי מהיום החלטתי לחכות לבוא הרכבת שלי בפאב ברחוב צדדי, מאוד מהר הבנתי שזה יהיה קצת יותר בעייתי ממה שחשבתי. בפאב הראשון אליו הגעתי עמדו המוני ’חליפות’, אנשי עסקים שחנקו את כניסת הפאב בחליפות מחויטות. בפנים היה די ריק והם עמדו אחד ליד השני כמו פסלים מרשימים, כל אחד עם כוס בירה ביד וכפתור עליון משחורר בחולצה המחניקה. החלטתי לנסות פאב אחר במקום יותר מוצנע, אבל גם שם כבר ממרחק ראיתי שאותו מחזה חוזר על עצמו. הבנתי שאני לא עומדת למצוא פינה שקטה לשבת, כאילו כל משרדי עורכי הדין השתלטו על כל הפאבים בעיר. מה קורה פה, שאלתי את עצמי? יש איזה חג שלא ידעתי עליו, או אולי מבצע בירות ’אחד פלוס אחד’? לפתע קלטתי, היום יום שישי, וזה אומר שסוף השבוע הגיע. מנהג השתייה ההמוני אחרי העבודה, עם תחילת סוף השבוע, נמשך עוד מהימים שאבא שלי היה איש העסקים הזה, הצעיר והמרשים בעיר הגדולה. מראה מרהיב, כמות מדהימה של אנשים מחוץ לכל פאב הנהנים מהבירה שלהם אחרי יום עבודה ארוך, בעמידה, עם תיק העבודה ביד. למרות שהבירה פחות טובה וטרייה מהפאבים הקטנים באזורים הכפריים (כי כמובן מדובר ב’ריל אייל’ בירה לא מפוסטרת) והאוכל שומני קצת יותר מהרגיל, זאת הייתה חוויה בלתי נשכחת. המלצה חמה: כדאי להכיר את הפאב האנגלי בעיר במיוחד בשישי בערב. אפילו במקום בשם ’אולד קראון’, הנמצא ברחוב אוקספורד הסואן, יהיה אפשר למצוא אואזיס כדי להירגע בו, אמנם עיצוב יותר עירוני, אך עדיין כל כך נאמן למקור. תמצאו פה גם את הגינס המוכר, או תוכלו לחיות על הקצה ולנסות משהו חדש. מהעיר לכפר – שלוות עולם עליתי על הרכבת לכיוון warwickshire and oxfordshire, שם מתגורר אחי. הרכבת יוצאת מלונדון מתחנת marylebone station ל- banbury station, ועולה בסביבות 15 פאונד הלוך וחזור. שמחתי לראות את הנוף המשתנה מהעיר לכפר. חזרתי הביתה. בוקר בהיר אחרי שינה טובה, עדיין הרגשתי כבדה מהעיר המעייפת ומכל האוכל והבירה. החלטתי שהגיע הזמן להזיז את עצמי קצת. גיסתי הציעה הליכה כשעה וחצי, לאן? כמובן, לפאב ששמו ’אייבון’, פאב המדורג בעשרים הפאבים הטובים באנגליה. מיד נעניתי לאתגר. היא ציירה לי מפה והסבר שלא נגמר בכתב ויצאתי לדרך. הלכתי דרך שדות, עברתי דרך בית קברות בכנסייה נטושה. רוב הזמן הרגשתי שאני לא בכיוון הנכון. הכל כל כך שומם, מפעם לפעם שיירת כבשים או בית גרנדיוזי באמצע שום מקום. בשדה האחרון שעברתי, שרופה כבר מהשמש, ראיתי מקבץ של בתים ונשמתי לרווחה. חזרתי לציביליזציה. התיישבתי בצל בספסלים שמחוץ לפאב, ליד שולחן של חבר’ה צעירים בהפסקת צהריים, הלוגמים כבר את הבירה השלישית שלהם. הזמנתי פיינט של בירה בשם ’טימוטי טיילור’, זוכת מדליית ארד בפסטיבל הבירה 2008 Great British Beer Festival. הבירה הייתה כל כך טרייה, כמו לנגוס לחמנייה שיצאה הרגע מהתנור. אחרי כמעט שעתיים הליכה חשבתי שמגיע לי פיצוי הולם. הזמתי לארוחת צהריים פאי עוף עם ירקות ופירה אוורירי עם רוטב בצל. זה אמנם לא נשמע להיט, אך זה היה כמו לנגוס ביסים קטנים מגן עדן. האוכל בפאבים המקומיים הללו ביתי, כמו לבוא לארוחה אצל אמא של חבר. הכל טרי, מבושל במקום, ארוחה שמשביעה את הנשמה. המלצה חמה: למטיילים, לנסות אוכל מקומי אמיתי ואז לחשוב פעמיים אם האוכל האנגלי באמת מזעזע. לדעתי יצא לנו שם רע לשווא. וכמו ביין, צריך לבחור את הבירה שהכי תחמיא למנה או למצב רוח. אין מקום לפלצנות במקרה הזה. תמיד צמאים את רוב הערבים בשבוע הזה ביליתי בפאב בשם ’מאלט אנד שאבל’, עשרים דקות הליכה מביתו של אחי, ותמיד הגענו צמאים. רוב הזמן הפאב מאוכלס בספורטאים למיניהם. שחקני רוגבי, רוכבי אופניים לחים מזיעה. במפתיע גם אחרי פעילות ספורטיבית באנגליה שותים בירה. "זה בריא", כך אומרים. מקום מאוד חמים ומזמין עם אוכל מעולה. פשטידות בקר ’מטמטמות’, כריכים מיוחדים וקינוחים מסורתיים מהטובים ביותר. הבירה המומלצת במקום היא ’לונדון פרייד’, בירת הדגל של חברת ’פולרס’ המפורסמת, שזכתה גם היא במדליית כסף ב-2002 בפסטיבל הבירה. בארץ אפשר למצוא אותה בבקבוקים, אך מחבית זה סיפור אחר לגמרי. המלצה חמה: כשאני עוברת בין פאבים שונים, הדרך שלי להרגיש טוב יותר את המקום זה תמיד לשאול את הברמנית מה היא ממליצה לנסות היום מהחבית. ברוב המקרים זה יהיה מה שהכי טרי, או את הבירה המקומית של האזור. דרך מדהימה להכיר דברים חדשים וליהנות מהמיטב. ליהנות מהשקט והירוק שלא נגמר רוב התיירים הישראלים שמגיעים לאנגליה לצערי לא מגיעים לאזורי הספר ורוב הזמן נמצאים בעיר. כך אי אפשר להכיר את אנגליה האמיתית, הלא מושפעת מהאוכל המהיר והשתייה הבנאלית. בנסיעת רכבת של כשעה וחצי מהעיר כל אחד יכול להתמקם ב’בד אנד ברקפסט’ בכפר, זול בהרבה מבתי המלון העירוניים, וליהנות מהשקט והירוק שלא נגמר. לשבת בערב בפאב השכונתי עם המקומיים שמקבלים אנשים חדשים בחום. אי אפשר לתאר עד כמה הפאבים האנגליים והאיריים למיניהם, שמנסים לשחזר בכל מקום, רחוקים מהמקור. עד שלא מבקרים באזורים הנידחים הללו, שטבולים בהיסטוריה ותרבות, לא מבינים את זה. פה כל פאב נראה כמו מוזיאון קטן. המלצה חמה: אחד הבולטים שבהם הוא פאב קטן ומיוחד מאוד באזור הקוטסוואדס באוקספורד-שייר, אחד האזורים היפים ביותר במדינה, בכפר הנקרא גרייט-טיו. פאב שדורג כפאב הטוב ביותר באנגליה. מאחורי הפאב בחצר האחורית יש גינה צפופה בצמחייה יפיפייה וספסלי ישיבה. יש הרבה קטגוריות בתחרויות הפאבים בימים הנדירים בהם יש שמש. הפאב עליו אני מדברת זכה גם בקטגוריית הפאב עם הגינה היפה ביותר באנגליה. שם הפאב הנחשק ’פוקלנס ארמס’. בכניסה לפאב כמה ספסלי ישיבה לערבים נעימים. דרך דלת מסורתית ומקורית, חנוקה בפרחים וצמחים מטפסים, אתה נכנס פנימה ולרגע מרגיש שחזרת בזמן. התקרה מכוסה באוסף של קנקנים וכוסות עתיקים, והרבה מאוד פריטים ופרטים לקלוט בתוך מקום כל כך קטן ואינטימי. שבוע לאחר הביקור שלי בעיר ביום שישי, אני נמצאת בשעת ערב מאוחרת בפאב הפשוט והקסום הזה, לוגמת את הבירה השנייה וכבר חושבת מה אקח כשלישית. לא היה כמעט מקום לשבת, כולם שותים, נהנים מהעובדה שהם לא צריכים לקום מוקדם למחרת בבוקר. כשנכנסים למקום כזה יש סיכוי שתהיה הלא מקומי היחיד, אך אל דאגה הם עד מהרה יכניסו אותך לתוך השיחה גם אם באת לערב שקט לבד. הקוד הוא ברור, לאחר יום העבודה כולם יימצאו בפאב, אין צורך בתיאום סלולארי. כל אחד עם הבירה הקבועה שהברמנית יודעת למזוג מבלי שיגידו לה, עם כמה חבילות בוטנים מומלחות באמצע השולחן, כבר מסובבים, אני בבירה השלישית הם בשביעית. אפשר לומר שהתחלנו את סוף השבוע ברגל ימין. זו באמת תרבות אני חייבת לציין שאני מעדיפה את הכפר על העיר, אך בכל מקום ובכל שעה, הפאב הוא דבר כל כך מרכזי וחשוב בחיי האנגלים. אפילו עם כוס לימונדה ביד זה עדיין מקום עם משמעות. בן אדם ששותה כל ערב או אפילו כל יום בצהריים, ברוב המדינות יחשב כשתיין או כאלכוהוליסט בפוטנציה, אך לא כאן. לאחרונה ישבתי בפאב המקומי שלי ברעננה לפני שנסעתי, אני שם מדי יום, שותה גינס או שתיים, ושאלתי את הברמן אם הוא חושב שאני שותה יותר מידי והוא מיד ענה לי: "רייצ’ל, אצלכם זה פשוט תרבות". והבנתי שאני באמת לא שם כדי להשתכר, אלא כדי ליהנות מהחברה ולהעריך את הבירה הטובה. בנסיעה הזאת זה התברר כפשוט נכון, באנגליה הסיפור אחר לחלוטין, זוהי באמת תרבות, בין אם אתה בעיר או בכפר. תמיד תמצא מקום חם שיקבל אותך אחרי יום קשה, תמיד תמצא עם מי לדבר, ותמיד תהיה גם ארוחה חמה לצד בירה טובה. rachelmontefiore@hotmail.com