אין כמו גריל ארגנטינאי אותנטי

מאת גיל חריף

זה ארע בשלהי החורף של שנת 2001, עשינו את דרכנו ברכב השכור לאורך דרך העפר העקלקלה כשברקע אנו חולפים על פני מספר אגמים שאפילו הקטן מביניהם היה פותר אותנו מהצורך בתשלום היטל הבצורת. צמרמורת קלה הציפה את גופי בעת שחצינו את השלט המבשר ’ברוכים הבאים לברילוצ’ה’… טועמים עולם עם גיל חריף
התמקמנו בחדר המלון המפואר שסומן ע"י $$ במדריך הטיולים ’לונלי פלאנט’ ומשמעות הדבר היא כי עלות החדר לא תחצה את רף $15 ותכלול ’שלל פינוקים’ כגון שירותים ומקלחת משותפים. נכנסנו אל ה’סוויטה המלכותית’ שכללה שלוש מיטות קומותיים, רצפת פרקט שבורה ותמונה של מראדונה מניף את גביע העולם במקסיקו 86. הערב החל לרדת על העיר ואנו יצאנו לתור אחר מעונו של הקדוש המקומי ’דון אלברטו’, בעליה של המסעדה השגורה בפיו של כל בוגר דרום אמריקה. עוד בטרם נכנסנו למסעדה היא תפסה את מבטי מבעד לוויטרינה הגדולה, וחשתי כי זו אהבה ממבט ראשון. נכנסתי בחיוך נבוך ועשיתי את צעדי אל עבר מקום מושבה לצידו של הקדוש, ובספרדית קלוקלת ניסיתי להסביר לה כי אשמח לו תוכל להצטרף אל שולחני. כעשר דקות לאחר מכן היא הוגשה אל צלחתי, זו הייתה פיסת האנטריקוט היפה ביותר שראיתי מימי והיא זו שהציתה את אהבתי לבשר בצורה כה מוחלטת. כתבה זו מוקדשת לכם חובבי הבשר. ארוכה הדרך לארגנטינה כפי שכבר הבנתם אהבתי הגדולה ביותר (חוץ מאליכן, אשתי ובתי האהובות) נתונה לבשר על סוגיו, טעמיו וצורותיו השונות. הסיבה כי המדור טרם ביקר ביבשת הדרום אמריקאית נעוצה בעיקר בעובדה כי מספר המסעדות המשוועות חוויה ארגנטינאית אותנטית שחון כמעט כמו החורף הישראלי. מאחר ורמת ה- B12 בדמי ירדה מעבר לסף המותר (כל השבוע ניזונתי על סטייק פרגית בלבד), נאלצתי להרחיב את טווח החיפוש מעבר לגבולות גדרה – חדרה, עד שמצאתי את שחשקה נפשי בכפר האמנים עין הוד השוכן למרגלות הכרמל. הדרך צפונה חלפה במהירות וכעבור פרק זמן קצר נכנסנו בשערי הכפר. לאחר מספר ניסיונות איתור בסמטאות הציוריות החלטנו לפנות לחבר טלפוני, והודות להדרכתה הטלפונית של מארחת המסעדה התברברנו רק כעשר דקות. דוניה רוסה החנינו את הרכב מתחת למרפסת הרחבה של מסעדת ’דוניה רוסה’ ועשינו את דרכנו במעלה המדרגות. ניחוחות הבשר שנישאו באוויר החזירו אותי שוב לאותו חורף קסום בשנת 2001 והציפייה לקראת הבאות הלכה וגדלה. בכניסה למסעדה, כאשר סקרנו את החלל הפנימי של המקום, מבטנו הופנה אל עבר לוח קיר גדול עליו נפרסה תוכנית החלוקה שהדגישה את הנקודות האסטרטגיות של החיה הקדושה ביותר בארגנטינה – הפרה. בעודנו עושים את דרכנו אל עבר מושבנו חלפנו על פני ה’פריג’ה’ (הגריל הארגנטינאי המסורתי) שהיה מעט קטן יותר מהבונבוניירה (שמו של מגרש הכדורגל הביתי של קבוצת בוקה ג’וניורס) ובסמוך אליו ניצב מחויך האסאדור (הגריל-מן) שנופף אלינו לשלום בפיסת בשר בגודל של כדורגל. ברקע התנגנה מוזיקה ספרדית וגם מפיהם של מחצית מהסועדים במקום נשמעו צלילי ספרדית ואנו תהינו האם ’סועדים’ אלו הינם חלק מהאווירה האותנטית או שמא מדובר ביוצאי ארגנטינה שהחליטו להגיע וליהנות מארוחה שתזכיר להם את מקורותיהם. האסאדו או אומנות צליית הבשר המראות המרגשים של האסאדור והפריג’ה לא הותירו אותי אדיש, וכאשר התיישבנו אל השולחן החלו להופיע אצלי סימני ההתמכרות הקשים שכללו בין השאר הזעת יתר ורקיעות קלות ברגליים. סופי שהבחינה בתסמינים מיהרה לסמן למלצרית החביבה כי רצוי שתיגש לקחת את הזמנתנו. כנראה כי תשובתי לשאלתה הטריוויאלית "מה תרצו לאכול היום?" היא שהסגירה אותי, מאחר וכאחוז דיבוק השבתי "ב ש ר". ידידיי, אני מניח כי שאלתם את עצמכם לא פעם מה מייחד את טעמו של הבשר הארגנטינאי וכיצד הפך שם נרדף לבשר האיכותי בעולם. לדעת מספר מומחים התשובה נעוצה בעובדה כי הפאמפס, ערבות העשב האינסופיות המשתרעות על חלקים נרחבים משטחה של ארגנטינה, הן האדמות המובחרות ביותר בעולם לגידול בקר. אחרים סוברים כי הסוד טמון בכך שמלאכת צליית הבשר (האסאדו) של הארגנטינאי הטיפוסי נלמדת עוד בטרם סיים לינוק ועוברת כמסורת מאב לבן. ישנם אף כאלו שטוענים כי המוניטין המפואר נובע מכך שבארגנטינה זול יותר לקנות בשר בקר מאשר לחם. בכל אופן, מוניטין או לא, על נתון אחד אין עוררין, ארגנטינה מובילה את העולם כולו בצריכת הבקר הגבוהה ביותר לנפש. תודה לגריל של מוטה פתחנו את הארוחה במנת אמפנאדס מיקסטה – מנה הכוללת ארבעה כיסוני בצק קטנים, שניים מהם חבקו מלית בשר והשניים הנותרים מלית ירקות. האמפנדאס היו קטנים מדי ולכן התכלו במהירות כה רבה כך שבטרם הספיקה המלצרית להגיש לשולחן את לחם הבית (מלווה בטפאנד זיתים וטפאנד עגבניות מיובשות) הן נעלמו מהצלחת. חייכתי אל סופי בעונג ואמרתי כי היום איני מתפתה לאכול מן הלחם, היום זה רק בשר ונגסתי בנקניקיית הצ’וריסוס שזה עתה הוגשה אל השולחן. השקנו לחיים, ולגמנו את הקברנה סוביניון, תוצרתו המשובחת של יקב עגור, תוך ציפייה דרוכה להגשתו של הבשר. מספר דקות מאוחר יותר הוגש אל השולחן גריל קטן עליו רבצו בפוזה מגרה 300 גר’ של סטייק אנטריקוט בדרגת מדיום ו– 800 גר’ צלעות אסאדו בקר. עיני נצצו מאושר, ורגע לפני שפיסת הבשר הראשונה עשתה את דרכה במורד גרוני הספקתי לבקש תוספת מרוטב הצ’מיצ’ורי (רוטב על בסיס של פטרוזיליה או כוסברה תלוי מאיזה צד של ארגנטינה אתה מגיע בתוספת שמן, שום וחומץ). רק לאחר מספר דקות בהן עסקתי בכרסום כל פיסת בשר מהצלע שאחזתי בידי, הואלתי להרים את ראשי מהצלחת, ולעשות ’החלפות’ עם סופי שסברה כי גם טעמו של האנטריקוט מדבר בעד עצמו. אמיר, מנהל המסעדה, שהבחין כי אני מתקשה להתגבר על הצלעות הציע לי לעשות הפסקה קלה וללגום בירה Quilmes הנחשבת לפופולארית ביותר בארגנטינה ולאחרונה חזרה לסיבוב נוסף על המדפים בארץ. Muchas Grasias מאושרים, מדושנים ומותשים התרווחנו וחיכינו לסיום המתוק שהגיע בדמותו של הפריטו מורנו – ארבעה כדורי גלידה (לימון, ריבת חלב, שוקולד וקוקוס), ביניהם נסתרים שלושה כדורי טראפלס שוקולד כשאת הכל עוטפת קצפת. אכן סיום הולם לחגיגה הארגנטינאית שלנו. באשר לתג המחיר של הארוחה יש לציין כי מחירי הבשר משתלמים ביותר נוכח המנות העצומות והבשר המשובח. עם זאת, התוספות הנלוות לבשר (הכרוכות בתשלום) מייקרות את הארוחה וניתן להסתדר גם בלעדיהן. הארוחה שכללה מנת פתיח, שתי מנות בשר משובחות ביותר, שתי כוסות יין הבית, בירה וקינוח הסתכמה בכ–320 ש"ח. לאחר שהתאוששתי מכמות הבשר האדירה והנהדרת עולה בי החשק לשוב למרפסת המפנקת של דוניה רוסה ליהנות מהבריזה הצפונית, השירות האדיב וחשוב מכל האווירה האותנטית שמתחילה בעיצוב, ומסתיימת בחומרי הגלם. דוניה רוסה, כפר האמנים עין הוד, טלפון: 04-9543777 gilh@ubi.co.il