מאת צאלה רובינשטיין גאליגני
לא בכל מקום תחביב הוא מילה נרדפת ללייף סטייל. זה לא חייב להיות ג’ים או טעימות יין בשישי אחה"צ. אפילו לא ערב סקווש עם הבנים. אצלנו זה מסתכם בסתם מגפי גומי ומעדר. או, במקרה של מאורו, חליפת חלל. הטור האיטלקי של צאלה רובינשטיין גאליגני
במי עלינו לקנא יותר: בצרפתים, אלה שאנחנו אוהבים לשנוא משום שהם כל כך דומים לנו בתאוות הקולינריה, או בהולנדים שעובדים ארבע שעות שבועיות פחות מאיתנו? הנה לכם דילמה איטלקית קיומית. גבינות ויין משובחים מול עוד קצת זמן פנוי, בהתחשב במעמסה הנוכחית של 36 שעות עבודה שבועיות. אשכרה דילמה. "אם היו לי עוד ארבע שעות פנאי שבועיות, הייתי יכול להגדיל משמעותית את גן הירק", אומר קרלו, שבשאר 36 השעות שלו משמש כראש צוות פיתוח מכשור אלקטרוני למחקרי פיסיקה גרעינית. בינתיים הוא מסתפק במעבר בין מעבדות משוכללות לעשרים מ"ר של חסות ועגבניות. בשנים טובות (ובאיטלקית: יותר זמן פנוי, בו הוא לא מבלה בטיסות טראנס אטלנטיות) הוא מגדל גם את כרוב הקבולו נרו, ואז אנחנו זוכים ל’ריבוליטה’, המרק הטוסקני המופלא. הילכו שניים בלתי אם נועדו? הנהנתנות הקולינרית אינה יכולה להתקיים בלי הזמן המוקדש לה, והמקום והחשיבות של הזמן הפנוי בסדר היום האיטלקי מקביל לתחושת הקדושה בפיתחה של כנסייה. מיצוי עצמי, הגשמה וסיפוק אישי הם מושגים שאין להם כלום עם העיסוק המקצועי, שנגזר עלינו למשך 36 שעות שבועיות ארוכות ומייגעות. רק אחרי שהדפסנו כרטיס נוכחות של סוף יום העבודה אפשר להתפנות לדברים החשובים באמת – ואם לא מדובר על עיסוק בספורט (בו ה’דרסינג קוד’ איטלקי לחלוטין), הרי שתמצאו אותנו במכנסי עבודה ומגפי גומי, ובמקום אלת בייסבול נחזיק מעדר. בתרבות העוסקת באופן תמידי בקולינריה, אין פלא שגם הזמן הפנוי מוקדש למזון ולנגזרותיו השונות. שוב, לא מדובר בסיבוב טעימות, אלה בהפקה בפועל של מה שיעלה על השולחן – מה שנחשב במקומותינו לשיא ההגשמה העצמית. "ירדן? איזו צחיחות. יש המון אנטיפסטי ואחר כך ישר מגיע הבשר. כנסי תראי את האובניים החדשים לטחינת קמח, הבאתי מנאפולי", פרנקו בתגובה להתעניינותי על ביקור העבודה האחרון שלו במזה"ת. במקום תיאורים של חומוס ירדני קיבלתי תצוגת אבני ריחיים חדשים שיפיקו את הקמח לפסטה של כל הפמיליה שלו. "את החיטה אני מביא ישר מהספק, וטוחן הכל לבד. פסטה, עוגות, פיצה, לחם – לפחות עכשיו אני יודע מה אני אוכל". מרקו, כלכלן ברשויות המס, השתדך למטע של עצי זית שבעליו כבר לא עומד בקצב, ותמורת 50% מהשמן הוא מוסק את המטע כולו. ככה, הוא אומר, יש לי שמן זית שלי לכל השנה. "נו מה, עובד מדינה" מקנטר אותו פרנקו, "לא עובד בכלל, אז יכול להחזיק מהצד את כל המטע. הלוואי עלי". אסטרונאוטים ’סוחטים’ דבש כבר שנים שאני מסרבת לקחת חלק בחגיגות הרדייה של המלכה ונתיניה. הן מפחידות אותי, הן מזמזמות לי באוזניים ומעלות על גבי זיעה קרה, ובעיקר – הן יכולות לעקוץ. מה גם שהחלופה קיימת: יש לא מעט רודי דבש באזור הגבעות הפרחוניות שלנו, ואם נצפין עשרים קילומטר נמצא אפילו את זה הכהה והטעים יותר, דבש שמקורו בעצי הערמונים. כאן אני מסתבכת בדיון מעמיק על סוג הגבעה הפרחונית, משטר הרוחות בה, לאיזה כיוון בדיוק נעות הדבורים ומי היא, בעצם, המלכה. טיב הדבש כטיב המלכה, ולכן נבחנים האישיות וכושר המנהיגות שלה על ידי חבר המנהלים (להלן: מאורו, הסגן לחמרי גלם משובחים). חובת ההשתתפות שלי חלה רק בימים שמאורו, פרנקו ומרקו – השותפים לתכנית החלל שעל ראש הגבעה – עוטים את חליפות האסטרונאוטים הלבנות שלהם ומתחילים את הילולת הצנטריפוגה, בה מוציאים את חלות הדבש מהכוורות לתוך מיכל שמסתובב על תכנית ’סחיטה’, והדבש הניגר לתחתית המיכל זולג לו לצנצנות הזכוכית הגדולות. כל שנותר לי הוא לבצוע את הפקורינו ולבזוק מעל את הדבש הטרי, והנה החגיגה בעיצומה. אבל לכל כלל יש יוצא מן הכלל והנה הגיע היום שבו נאלצתי גם אני לעטות את חליפת החלל, להצמיד את הכפפות לשרוולים עם מסקינטייפ, לעטות את קסדת הטייסת ולהיכנס לגוב הכוורות. בסצינה הנראית כלקוחה מקורס הכנה ללידה מאורו הסדיר איתי ביחד את הנשימות, חזר על ההוראות המדוייקות של תנועות איטיות ומדודות, שקט נפשי ושליטה עצמית מקסימלית. "בלי פאניקה", ביקש את הבלתי אפשרי מהאסטרונאוטית ההיסטרית שהזיעה הקרה כבר הגירה על גבה. "תחשבי על עוגות הדבש, על הפקורינו, על עוגיות הסולת בדבש של סבתא שלך". המשכתי בלב את המנטרות של סדנת ההישרדות שלי. תחביב לשעות הפנאי, עאלק. כבר עדיף להירשם לחוג ריקמה של מלאכים על כריות. אם הייתי צוללת (אני לא), נראה לי שהטיפול בכוורות היה מזכיר לי צלילה. שקט, איטי, רגוע, בעוד אלפי דבורים חמות מזג מתעופפות להן מביתן שהופרע על ידי פולשים. רוצה עוד, אה? עשר דקות אחרי שהזיעה התייבשה והפאניקה חלפה, הצלחתי גם אני לחוות את סוד הקסם המסתורי. הטבע מזמזם, אבל דומם. שקט מוחלט עוטף אותנו, ריכוז עילאי, תנועות קטנות ומדודות, אפס הסחות דעת. רגע נדיר בחיים, לא? אפילו הציפורים לא התעניינו במעשינו, והדבורים עצמן נראו משתאות לנוכח קור הרוח שהפגנו. אין טעם לשאול אותי מה עשיתי. ממש אין לי מושג. החזקתי כפית עם חומר שנראה כמו הרואין, הדלקתי תחתיה מבער ואז היה המון עשן. תפילותי לאלוהי הקרביניירי נענו ואף שוטר לא נראה על הגבעה. המשכנו לשרוף ’הרואין’ ליד כל כוורת עד שד"ר דוליטל אמר שזהו, הסתיים הטיפול. ההתקלפות וההתפשטות מחליפת החלל החזירו אותי, לצערי, לחיק המציאות. המעבר היה חד מדי, החזרה לשגרת ההמולה והרעש ממש לא אטרקטיבית. "רוצה עוד, אה? המפגש הבא של החוג הזה הוא באביב. בינתיים לכי תירשמי לדקופאז’". בלי מנוי שנתי אז הנה הלייף סטייל המקומי: בזמנך הפנוי עשה לביתך, וטוב מכך – לשולחנך. מצד אחד לא צריך מנוי שנתי, מצד שני תמיד אפשר לעשות סיבוב דאווין עם אבני הריחיים החדשות. ’יין שלך’ שהבאת לארוחת ערב גורר תגובות התפעלות לפחות כמו שרירים שעמלו עליהם שלוש פעמים בשבוע בחדר הכושר. זיתים כבושים שווים לפחות כמו סוף שבוע מרוכז של סדנת יוגה. ומה אומרים מאחורי גבה של מי שאת המזווה שלה מעטרות צינצנות עם מדבקות ’ריבת שזיפים אוגוסט 2009’? "תראו איך היא מצליחה לג’נגל בין העבודה למשפחה לזמן איכות עם עצמה". ככה נכנסתי למילייה הנכון, בלי דמי מנוי. צאלה רובינשטיין גאליגני חיה בטוסקנה, וביחד עם בן זוגה מאורו מארחת ומבשלת לתיירים ברוח המסורת המקומית. info@cookingintoscana.it,