מאת מירה איתן
שלושה נושאים שונים לחלוטין בכתבה זו, אך בכל זאת שני דברים משותפים להם, ירושלים ומצוינות. מירה איתן התחילה ביקב בדרך לירושלים, המשיכה במסעדה מיוחדת וסיימה באותה עיר, לקראת תחילת השנה הבאה, עם אחת השמפניות הטובות ביותר
הדרך לירושלים תמיד מרגשת אותי, אולי זה בגלל האהבה הרבה לעיר ששזר בסיפוריו אבא שלי, שהיה ירושלמי עד שהכיר את אמא שלי, ש’עשתה לו העברה’ מיידית לתל אביב. ואולי בגלל הביקורים המאלפים שנהגתי לעשות עם בן זוגי לאורך השנים בעיר. ירושלים היא אחת הערים היותר מעניינות, יפות ומגוונות שאני מכירה. העיר הזו מהווה מרכז לכל הדתות והלאומים. לא תמצאו אף לא תייר אחד המגיע לישראל שלא סייר בעיר או לפחות התעניין בה. העיר יפה ומרתקת על מגוון מראיה, טעמיה וסגנונותיה, אם זה באתרי עתיקות ובאתרים היסטוריים, ואם זה בחומר האנושי המרתק שכולל יהודים, ערבים ונוצרים, חילונים וחרדים, רבנים, תלמידי ישיבה, כמרים ונזירים, סטודנטים, דיפלומטים ופקידי ממשלה, שאת כולם אפשר למצוא צועדים זה לצד זה ברחובות העיר. חיי התרבות של העיר עשירים, מוזיאונים, מוזיקה, תיאטרון, פאבים שמתרבים בשנים האחרונות, מגוון מסעדות שונות ואפילו כמה מסעדות גורמה ’שוות’. לחובבי היין, נעשתה בשנים האחרונות גם הדרך לירושלים מעניינת ומושכת, בייחוד כשמדובר באזור מטה יהודה על כל יקביו, ופה התחלתי את הדרך המרתקת. יקב קלו דה גת שמו של יקב קלו דה גת ניתן לו על שם הגת העתיקה שמצא אייל רותם במקום שבו החליט לנטוע את כרמיו ולבנות לעצמו בית ויקב. אייל רותם, קבלן, מהנדס תשתיות ואיש עסקים ירושלמי, החליט לפני כעשר שנים לחפש לעצמו אתגר חדש. הוא הגיע לקיבוץ הראל ושכנע את בני הקיבוץ לנטוע שם בשנת 1998 כרמים ולאפשר לו לשפץ את החורבה שהייתה בשטח בין העצים כדי להקים בה יקב מודרני. כדי ללמוד ולהבין יותר את עולם היין, נסע לאוסטרליה ולמד והשתלם שם (חמישה בצירים) בתור פועל "בחינם", ביקב צעיר, קטן ויוקרתי בשם ג’יאקונדה, הממוקם במזרח הפחות מוכר בעולם היין האוסטרלי. את הידע שצבר בחמש הגיחות לאוסטרליה הוא מיישם ביקב הפרטי שלו. היקב צמוד לבית שהקים לו אייל במרכז השטח, ומסביב לבית וליקב נטועים 200 דונם של כל כרמיו. אין לו כרמים במקומות אחרים, טרואר קלאסי, כמו שכתוב בספרים. הכניסה ליקב מלווה ב-15 כלבים גדולים ונבחנים ששומרים על המקום. היקב היפהפה בנוי מאבנים עתיקות, כשמתחתיו מרתף יין מדוגם המזכיר את מרתפי היקבים האירופיים. מוזיקה קלאסית מנוגנת כל היום לארבעת העובדים, אייל הבעלים והיינן, יגאל הכורם, צביקה איש הכספים והניהול ושרון אשת הקשר שלנו. כמו באוסטרליה אתה מאמין ב’טרואר’? שאלתי את אייל. "אני מאמין שיקבים קטנים צריכים לעבוד עם כרמים מאזורם ולתת להם את האפיון של הסביבה. אני מוצא בעייתיות בלהביא ענבים ממקומות שונים רחוקים". "אז אתה כמו דומיין או שאטו בצרפת?" אני שואלת. "לא אני כמו באוסטרליה, לא דומיין ולא שאטו ולא רלה. לכל יקב יש את הכרמים לידו. תפיסת שיווק הקרקעות במדינת ישראל עקום לגמרי. קשה לאסוף קרקעות חקלאיים לכרמים. המינהל מחשיב יקב כתעשייה ולא כחקלאות ולכן לא נותנים אישורים להקים יקב על קרקע חקלאית". בודדים היקבים כמו קסטל, עמק האלה, צרעה שכרמיהם נמצאים בסמוך ליקב. "ולכן לרוב יינות הקברנה סוביניון יש טעם וסגנון דומים" מוסיף אייל. אייל, שעזב את רוב עיסוקיו הקודמים נשאב לחלוטין לעשייה ביקב ואת רוב זמנו הוא מעביר פה. "אתה מייצר כמה עשרות אלף בקבוקי יין, יקב בסדר גודל כזה שואב את כל זמנך לתוכו?", "כל הזמן יש עבודה, לפעמים יותר, לפעמים פחות, אנחנו לא עובדים קשה מדי" מחייך אייל. אז כל בוקר אתה קם, משקיף על הכרמים ועובד ביקב? "אני גם מדבר עם החיות". מסביבנו משתובבת להקת הכלבים, ויש גם חתולים, סוסים, עזים, תרנגולות, אווזים. שלוות עולמים. אז מה היה לנו פה? אנחנו יורדים אל מתקני היקב וטועמים מהמכלים את מה שיקרא עוד מעט שנסון 2009, יין המורכב ממספר זנים, שרדונה, סמיון, ויונייה ומעט שנין בלאן. "טעים לך?" שואל אייל שרואה את חיוכי הגדל. בוצרים את הענבים ביחד ומכניסים אותם למכלים, בהם הם תוססים יחדיו ומפה לבקבוקים. "זה הכי פשוט, אני אוהב יינות לבנים". מההתחלה ניטעו בכרמי היקב זנים צרפתיים כמו מרלו, קברנה סוביניון, סירה, פטי ורדו ושרדונה. הממסך הראשון נקרא כשם היקב, קלו דה גת, יין בורדולזי שמיוצר מקברנה סוביניון, מרלו ומעט פטי ורדו. היינות הלבנים הם שנסון (שיר בצרפתית) ושרדונה. היינות הזניים האדומים מרכיבים את סדרת הראל, מרלו, קברנה סוביניון (שמעורב עם מעט מרלו ופטי וורדו) וסירה. ויין הדגל בסדרת הצמרת היא קלו דה גת סיקרא סירה, יין שיכול לעמוד בצמרת הליגה הלאומית שלנו. היינות כולם מופצים בישראל בידי רשת ’דרך היין’ ובעולם כולו בידי חברת סישל. איך הגעת דווקא ליין? אני שואלת את אייל. "סתם.. באתי לפה, הייתי צריך תירוץ, לעשות משהו" באה התשובה הלא צפויה. "אז למה דווקא יין?"… "רציתי את השטח, לעשות משהו מאתגר, שיעניין אותי. ככה שכנעתי את הקיבוץ לתת לי את השטח". הכרמים של קלו דה גת בני עשר ומטה, ואת כולם נטע אייל. בשנת 2001 יוצר היין הראשון מענבים מעוד כרמים, אך משנת 2003 היין רק מהכרמים הצמודים ליקב. "אתה אוהב יין?", ועוד תשובה לא צפויה: "לא ממש, אני לא שתיין של יין, אני מעדיף בירה". היין הוא הסיפור ביקב קלו דה גת לא מקבלים ביקורים. "מטיילים זה עם קשה מאוד" אומר אייל. "אייל, למה כל המסתוריות הזו מסביבך?". "איזו מסתוריות?" הוא משתומם. "למה אתה לא מקבל אנשים לביקור?" אני מקשה. "גם חבל לי על הזמן, גם חבל לי על השקט והשלווה, ואני גם לא רוצה לעבוד בסופי שבוע, לא צריך את הפרנסה הזו". "אתה שומר על אנונימיות", אני מצהירה, "לא נכון, אני פשוט לא רץ להתפרסם. היין הוא הסיפור ולא אני. היין כבר עשר שנים בחוץ, בהתחלה ההצלחה יכולה הייתה להיות מזל של מתחילים, אבל עכשיו זה מה שיש, והיין מדבר ומספר את הסיפור שלו בעצמו". אנחנו עולים וטועמים יינות על שולחן העץ הגדול שלפני היקב, מול הנוף הירוק השקט. "את היינות שלנו אפשר למצוא באנגליה, בניו יורק, במסעדות טובות, נובו, פיטר לוגר ועוד. באירופה, במזרח אירופה, במלטה. היין שלנו יושב בבורדו במחסנים של סישל ונמכר משם". "יש גאוות יחידה?" שואל אילון. "אנחנו עושים יין, ונותנים ליין לעשות את הסיפור. אם היין טעים הוא נמצא ואם לא – הוא לא נמצא. המבחן האחרון בעיני הוא טעים לא טעים, וזה כל הסיפור. אני לא מוכר את היין בעולם מתוך ציונות, ואין פה מדע מדויק, אין מדיד לפי כלים מדויקים, הרבה תלוי במשווק, במצב הרוח שלו, ובמזל". מיקב לא נעשים עשירים "יין צריך להיות, בתפיסה שלי לפחות, מצרך עממי ויומיומי, כמו בירה" אני מכריזה. "זה נכון" אומר אייל. "אז למה המחירים גבוהים כל כך?". "אני לא יכול לעשות יינות זולים יותר, אני צריך להתפרנס. העלות שלי גבוהה מאוד, זה לא כמו ביקב גדול שמוציא הרבה יותר ענבים לק"ג". "ולא מעניין אותך לעשות יינות יותר פשוטים?", "לא, אני לא יכול. להגיע לעלויות של בקבוקים זולים יותר זה אומר להוריד את כל הממוצע כאן". "מיקב לא נעשים עשירים?", אני שואלת ויודעת את התשובה. "בארץ כנראה שלא. אני לא מנסה, לא יכול, וגם אין לי סיבה להתחרות עם היקבים הגדולים. שאלה גדולה הייתה בהתחלה איפה לתקוע את האצבע, איזה מחיר לבחור. המחיר לצרכן לא בא תמיד מתוך תמחור, זה עניין של מיצוב, איפה אתה שם את עצמך. זה כאילו שמרצדס יתנו למכוניות שלהם מחיר של מאזדה, תוך שנתיים שלוש הם יגמרו לעצמם את השוק ויפשטו רגל". אם אתה אוהב בירה למה לא העדפת לייצר בירה?". "אני אוהב לשתות בירה ולא לייצר בירה, אין פה אתגר גדול כמו ביין. ביין יש מכלול, זה בא יחד עם האדמה, הכרמים, זה כבר מעניין, להתחבר למקום, לגור פה וליצור את זה מהאדמה שמסביבך. לא הייתי עושה יין אם לא היה לי גם את האדמה והכרמים". ומה בעתיד? בכרמי היקב היבולים מאוד נמוכים, אייל טוען שהוא משקיע בכרמים פי חמישה יותר ממגדלים של היקבים הגדולים. הכרמים נטועים יותר צפופים והכל כמובן ידני. הריסוסים אחרים, יותר אורגניים, לא זרחניים. משתדלים שלא לרסס נגד עשביה. ביינות השמרים טבעיים, ללא תוספים. "כמה שפחות התערבות, לתת לאדמה ולכרמים המקומיים לעשות את שלהם". הכרמים מקיפים את כל הבית. "כשאתה מסתכל החוצה אתה עוד רואה ומרגיש את זה, לא מתרגלים לנוף הקבוע?". התשובה לא מאחרת לבוא, "כל יום הוא אחר, הנוף משתנה, מעניין, לא נמאס". "איזו תקופה אתה הכי אוהב?", "הכל מעניין, אין אחת מסוימת, לכל תקופה הייחוד שלה". בכניסה ליקב אקליפטוס ענק, מסביב ליקב עצים גבוהי קומה, ויש גם הרבה עצי זית אזאייל מייצר לעצמו גם את שמן הזית. העבודה מתחילה כל יום בשבע בבוקר, "משתדלים שהימים לא יהיו ארוכים מדי בעבודה", מחייך אייל. ועוד שלוש שאלות אחרונות לפני שנמשיך לירושלים, אולי לנסות להכיר יותר את האדם שבכל אופן עומד מאחורי היין. מה מעניין אותך חוץ מיין?, "מוזיקה וספרים. כמעט רק מוזיקה קלאסית. ספרים מה שיש". אם היו מאלצים אותך לבחור רק יין אחד, מה היית בוחר? "הייתי בוחר בשמפניה, עם זה אפשר אפילו להתחיל מהבוקר". ומה בעתיד? "ב-2012 מגיע סוף העולם, אז מה יש לי לחשוב על העתיד?" מחניודה משם נסעתי לירושלים. הערב אני מפקידה עצמי בידיו האמונות של שף במסעדה ירושלמית חדשה. אני אוהבת מסעדות טובות, אוהבת אוכל שמרגש אותי ואווירה מחשמלת. רוב המסעדות מהסוג הזה נמצאות בתל אביב, הבירה הקולינארית שלנו. מקומות כמו יועזר בר יין, בית תאילנדי או הבסטה תמיד מרגשות אותי. אבל אני חייבת להודות, למרות שבירושלים מורגש שינוי בשנים האחרונות, ויש מספר מקומות טובים לאכול בהם, השינוי לא היה מרענן ומרגש עד שהגעתי למסעדה החדשה ’מחניודה’. במסעדה בירושלים קבעתי פגישה עם חברה, שלהפתעתי הרבה הגיעה בערב הקריר בשמלה דקיקה. אז הסתבר שהיא דווקא הגיעה לעיר לבושה בהתאם, אבל לאחר שאמא לא מיומנת הפכה עליה את בקבוק תינוקה, היא נאלצה להיכנס לחנות קרובה וקנתה לעצמה את השמלה הראשונה שנראתה לה. שאלתי "אבל לא קר לך?" וקיבלתי בחזרה סיפור מדהים, שיכול כנראה לקרות רק בירושלים. בעודה הולכת בערב לכיוון המסעדה, צפודה וקפואה מקור, עצרה לידה מכונית ובחור הושיט לה ’סווט-שירט’, "נראה שקר לך, קחי שלא תקפאי". "אבל אנחנו לא מכירים, איך אחזיר לך?" היא שאלה. היד יצאה שוב החוצה עם כרטיס ביקור, "תחזירי כשתוכלי", והבחור נסע. ירושלים! אמרתי כבר? אווירה שמחה וצבעונית שוק מחנה יהודה הוא תמצית הירושלמיות: ותיק, ססגוני, מדבר איתך דוגרי, שופע קסם ויש בו הכל, מכל וכל. לאחרונה נפתחה לצד השוק מסעדת שוק עונתית ים תיכונית, מסעדת ’מחניודה’, בבעלותם ובניצוחם של שלושה שפים ירושלמיים, אסף גרניט, יוסי אלעד ואורי נבון. שיתוף פעולה המביא לידי ביטוי את סגנונו של כל אחד מהם, מפרה את היצירה הקולינרית ויוצר מטבח ירושלמי מורכב ופשוט כאחד, מטבח מוקפד, מדויק, ישיר ולא מתחכם בכוח. השף אסף גרניט עמד בראש מסעדת ’אדום’ בירושלים במשך שמונה שנים. השף יוסי אלעד, מומחה אפייה, בעליה של הקפה-ביסטרו המנוח ’שק קמח’ במבשרת ציון, וניצח על מטבחן של מסעדות כמו אוקיאנוס הירושלמית ועוד רבות. השף אורי נבון עבד במסעדות בארץ ובעולם ובשנתיים האחרונות תפקד כשף של מסעדת ’לבן בסינמטק’ בירושלים. במסעדה שתי קומות ששתיהן משקיפות אל מטבח פתוח לחלוטין, בו עובדים ללא לאות, בקצב מסחרר, בתיאום ובתזמון מדויק כשבעה עד שמונה טבחים. המטבח בעל אריחי החרסינה הצבעוניים, המתאימים לאווירה השמחה במקום, ממוקם בקומה הראשונה ותופס נתח גדול מהחלל שמכריז "פה היא זירת ההתרחשות". מול המטבח ממוקם בר קטן ממנו אפשר לראות וגם לדבר עם צוות הטבחים ולתת את עצמך בידי השף שיחליט עבורך מה אוכלים היום. בחלל המסעדה שולחנות עץ ובר ישיבה נמוך. בקומה השנייה מזווה צבעוני לאורך הקירות, שולחנות נוספים ובר קטן המשקיף על המתרחש בקומה התחתונה. כחלק מעיצוב המקום נמצא בקומה המרכזית מזווה פעיל, ארגזי עץ על מדפים, מלאים בירקות ופירות רעננים שמגיעים בתורם למטבח. שאר הפריטים, החל מגופי התאורה ועד כלי ההגשה, מתאפיינים בנוסטלגיה ונגיעה אישית ייחודית. במזווה אפשר למצוא גם בקבוקי שמן זית, סירופים, אריזות אורז וערק. אגב, אותו ערק נמזג אחת לשעה בשוטים לכל הטבחים שעוזבים לרגע את העשייה, שרים שיר ניצחון קטנטן ומערים את השוט אל קרבם יחדיו. לא פלא שהם שמחים כל הזמן. המסעדה דינמית וחווייתית ובה אווירה שמחה ובלתי מחייבת. עברתי בין השולחנות, בהם מצאתי גם אנשים שעלו לירושלים במיוחד מתל אביב, מחווה יוצאת דופן לגבי תל אביביים, תודו. התפריט התפריט של מחניודה נכתב על לוח ענק מדי יום ומבוסס על חומרי הגלם המגיעים כל יום מהבסטות הסמוכות. כל יום מציעים לסועדים מבחר שונה של מנות בארבע קטגוריות מחיר (20 – 30 ש"ח, 30 – 60 ש"ח, 60 – 80 ש"ח ו-80 ש"ח – מאה וקצת), כשבכל קטגוריה שתי מנות דגים, שתי מנות בשר וצמד מנות צמחוניות. מנות כמו, טרטר טונה אדומה עם טאץ’ של ווסאבי על מצע קרפצ’ו מלפפון; סשימי של סלמון עם בצלים כבושים, צנוניות ושרוכים של מלון; מחבת של שקדי עגל, אשכי שור וחוט שדרה ברוטב עגבניות, ארוגולה ולימון חמצמץ; נתח קצבים ברוטב יין בליווי פירה, קונפי שום וירקות שורש צלויים בגריל; לאפה מלאה בכל טוב – איברים פנימיים, עגבניות טריות, בצלים וארוגולה לצד רוטב עמבה ויוגורט פיקנטי ועוד. אז דיברתי על זה עם השף אסף גרניט למה מסעדת שוק? "בעיקר כי אני חושב שככה הכי נכון לבשל וגם לאכול, את מה שהכי טרי בסביבה שלך. וזה גם הכי טעים. אנחנו יודעים בדיוק מה יש לנו כי אנחנו בוחרים הכל בעצמנו". מאיפה הגיע השילוב של שלושתכם? "בוקר אחד קמתי, הרגשתי שזה בוער בי ולא יכולתי לחכות. נדנדתי לאורי שעבד איתי עוד מקודם עד שהסכים. ליוסי שלחתי SMS כשהייתי בחופשה באמלפי. כתבתי לו במפורט מה אני רוצה לעשות, ושאלתי ’אתה איתי?’, תוך ארבע שניות נשלחה תשובה חיובית". איך אתה רואה את זה הלאה? "בשנה הבאה באותו קונספט ליד השוק בתל אביב ואז לונדון וניו יורק. מקום עירוני, שמח, עם אותו אוכל, אותו עיצוב, אותה אווירה ואותה מוזיקה. המוזיקה במקום היא בליל רציני בין מוזיקה צוענית לאלקטרונית מוזרה שמזכירה גם את האוכל, עם הרבה כיוונים מזרח תיכוניים, מוזיקה שמחה שמתחברת עם הקצב והאוכל של המקום". כל אחד מהשפים תפס את מקומו ונותן את הטון שלו, העיצוב, המוזיקה ויחסי ציבור של אסף, יוסי אחראי על הבאת הסחורה לאותו יום מהבוקר, אורי על הבר, המלצרים היין והשירות. אסף עושה את המשמרות במטבח ומנהל אותו, וכולם מתפקדים במטבח ש"הוא הלחם והחמאה. צוות המטבח הם הסיירת מטכ"ל שלנו, חלק איתנו עוד מתקופה קודמת, טבחים שאנחנו חינכנו. אנחנו לא לוקחים כאלה שעבדו במקומות אחרים, מעדיפים להישאר משפחה עם כיוון אחד ברור". מהצד נראה שמגיע הרבה כבוד מהצוות אל הבעלים, כנראה כבוד שרכשו בעמל רב. "אנחנו מעורבים בחיים שלהם. מי שנכנס למשפחה הזו נכנס למשפחה לטוב ולרע. מי שמוכן לזה נהנה מזה ומי שלא לא מחזיק מעמד". איך מחליטים על התפריט? "התפריט ברובו משתנה כל יום. את התפריטים כותבים אורי ואסף והם משתנים לפי מה שיש טרי באותו יום ולפי מצבי הרוח שלנו". "כיף לנו פה, אני חושב שאנחנו מוכיחים שמסעדנות אפשר לעשות אחרת. גם ליהנות ממנה, גם לעשות ככל הטוב בעינינו וגם לעשות עסק רווחי". המקום מאוד נדיב ואל הרבה שולחנות מגיעות מנות במתנה, איך מרוויחים מזה אם המוצרים איכותיים ויקרים? "הנה, אנחנו מוכיחים שאם מטפלים נכון בחומרי הגלם זה אפשרי. אנחנו משתדלים לתת לכל שולחן משהו מאיתנו, רוצים שתרגיש אצלנו כאילו נכנסת הביתה. משתדלים שכולם יצאו שמחים. שיהיה מקום מזמין". מחניודה, בית יעקב 10, ירושלים, טלפון: 02-5333442 שעות פתיחה: א’-ה’ 18:30 עד הלקוח אחרון, ו’ 18:00-12:00, מוצ"ש 21:00 עד הלקוח האחרון. החיים בבועה – תענוג צרוף לא עברו ימים ספורים והוזמנתי לירושלים לאירוע שלא מסרבים לו. טעימת שמפניות מבית ’קרוג’ במסעדת ארקדיה של עזרא קדם, שהתאים כמה מנות דגים ופירות ים נפלאות לטעמי השמפניה. לפני מספר שנים ביקרתי בשמפן בכמה מבתי השמפניה הטובים ביותר. שמפן נמצאת באחד האזורים הצפוניים בעולם היין. אזור קר וקשה לגידול ענבים, ולכן היינות ייחודיים מאוד, וקשה להגיע לתוצאות דומות בתנאי שטח אחרים. אפשר להגיד כי לקחו פה טרואר גרוע והפכו אותו לתעשייה מפוארת ולאזור הרווחי ביותר בכל תעשיית היין העולמית. אזור תלוש לחלוטין מכל מה שקורה בעולם היין, שאפשר לכנותו בשקט ’החיים בבועה’. כל בתי השמפניה הרשימו אותי, אך אחד מבתי השמפניה שהרשימו אותי במיוחד היה בית ’קרוג’. בשנת 1834 הגיע יוהן יוזף קרוג, סוחר גרמני, מאלזס לשמפן והתאהב במקום. קרוג חיפש אתר כדי לבנות עליו את ביתו וחיפש גם לייצר משהו שונה בעולם היין. בית השמפניה הוקם ועברו להם מספר דורות, אך שמפניות הפרימיום של קרוג, שלא מייצר נמוכות מהן, נחשבות על ידי מומחים רבים כ’רולס-רויס’ של השמפניה. בתי השמפניה הגדולים הם מחזיקי התדמית וכל תשומת הלב מופנית אליהם. לא קל לייצר שמפניה טובה כשמייצרים בגדול והברוט NV הוא שמגלה את איכותו של היקב. כל בית מצטיין במשהו משלו, והיוקרה נקנית על ידי מוצר ייחודי שמייצרים אותו בכמות קטנה יותר, שגם היא לא ממש קטנה לעתים. בבית קרוג גם השמפניה הפשוטה הייתה מדהימה. קרוג הוא בית שמפניה קטן, המייצר כ-500 אלף בקבוקים בלבד. את השמפניה מיישנים פה בחביות עץ קטנות, תהליך ייחודי לקרוג ולבולנז’ה. השימוש בחביות יכול להיות עד 30 או 35 שנים, כשהכוונה ביישון הארוך לא לקבל טאנינים, אלא חמצון איטי, מה שגורם לבשומת להפוך ליותר עוצמתית ומורכבת, תוצאה שלא הייתה מתקבלת ממיכלי נירוסטה. השמפניה של קרוג מיוצרת מענבי שרדונה, פינו נואר ופינו מונייה. סימן ההיכר של קרוג הוא השמפניה המתיישנת לפחות 6 עד 8 שנים, וכתוצאה מכך מקבלת מורכבות ייחודית ויכולת להתיישן בצורה אלגנטית. היכרות אינטימית עם כל כרם, מאגר ענק של יינות רזרבה ותסיסה בחביות עץ קטנות – אלה המאפיינים ההופכים את בית השמפניה הזה לאחד מבתי השמפניה המובילים בעולם. שלושה סוגי שמפניה היו בטעימה: קרוג גרנד קווה, שהיא החתימה הנצחית של בית השמפניה הזה, איזון נפלא בין עושר ומלאות טעמים לבין רעננות, והרמוניה של עוצמה ועדינות יחדיו. השמפניה השנייה הייתה קרוג רוזה, שמפניה יוצאת דופן, חושנית ואלגנטית, שגרמה לי להתרגשות רבה. לטעמי היא הייתה הטובה ביותר בטעימה. השמפניה המיוחדת השלישית הייתה קרוג 1996, שמפניה חד פעמית משנה יוצאת דופן, שהמבנה החזק שלה והטעמים המלאים והבשלים עם הרעננות שלא תיאמן יתאימו אפילו למאכלי בשר כבדים. וכמו שאומר אוליבייה קרוג, מנהל בית השמפניה קרוג: "…איני מרבה להבטיח הבטחות, אולם יש דבר אחד שאני יכול להבטיח ללא הסתייגות וללא כל היסוס: הטעימה הראשונה של קרוג היא חוויה שלעולם לא תשכחו". mirae@013.net