מאת עפרה בר – נון
אם מישהו היה מדליק לידו גפרור באותו הלילה הוא היה מתפוצץ. הברון המיליונר רוזנברג לגם עוד כוסית, קינח את אפו הסמוק במטפחת משי לבנה, קד קידה קצרה והתנדנד לעבר הבר של המלון. לא סתם מלון, מלון מפואר באתר הסקי סאן-מוריץ שבשווייץ.
חיבתו של הברון השוויצרי לאלכוהול הייתה רבה. היו לו שש נשים לשעבר, הסכמי ממון, שתי טירות באירופה והמון המון כסף שאפשר לו לבלות את רוב ימיו במרתף היינות המפואר שלו ולהתבונן בבקבוקים. היה לו אוסף מהמרשימים בעולם. אני נפגשתי אתו כדי להכין כתבה על ברון עשיר חובב יין. הברון הבטיח לי ראיון, אך לאחר בקבוק וחצי של קוניאק משובח הוא כבר החל להשמיט אותיות ממילים, לבלבל בין עבר, עתיד והווה ולצחוק ללא סיבה. קבענו ראיון חדש למחרת בבקר. הוא התעורר רק בצהריים עם כאב ראש איום והחליט לדחות את פגישתנו שוב לשעות הערב. מסתבר שהתחביב שלו עלה לו קצת לראש. בעוד הברון מתאושש, החלטתי לנצל את השלג וליהנות מקצת סקי אלפיני משובח. "לא מומלץ לצאת לגלוש בסערה", פקד עלי פקיד הקבלה המודאג. לא הקשבתי לו כמובן. ישראלים הרי עושים בדיוק ההפך ממה שאומרים להם ובמיוחד אם זה מאתגר ועלול לסכן את חייהם. הישראלים רגילים לאכול לוף משימורים באוהל, לירות ברובה גדול ואפילו ללכת ב-40 מעלות בצל ברחוב אלנבי ולהישאר בחיים. סופרמנים של ממש. בכל מה שנוגע להתמודדות עם תנאי קור קיצוניים, אנחנו לא ממש מומחים. אם בירושלים יורדות הטמפרטורות למינוס מעלה אחת, אנחנו נכנסים מתחת לפוך ולא יוצאים מהבית. בדרך כלל המקום הכי קר בארץ הוא בפריזר במטבח. על הרכבל המוביל לפסגת ההר היו עוד שלושה משוגעים חוץ ממני, שהחליטו בכל זאת לגלוש במינוס 15 מעלות. משב רוח שהזכיר טורנדו תקף אותנו והחל לרדת שלג כבד מאד, שכיסה במסך לבן כל מה שנמצא יותר מ-50 ס"מ לפני האף. קצת שלג יפחיד אותי? חוץ מזה הייתה לי בכיס חפיסת שוקולד מריר וזה מה שחשוב. הרכבל הוריד אותי בגובה 2800 מטרים ונעלם אל תוך הערפל. איבדתי תחושה באוזניים והאף כאב. ניסיתי להתחיל לגלוש במורד ההר. ערפל סמיך, לא ראיתי כלום. כנראה שפניתי בשביל לא נכון ומצאתי את עצמי בתוך יער סבוך. רק אני, עצים, ערפל ושלג. לא היה טעם אפילו לצעוק ברוח כזו, במיוחד כשכל הגולשים הנבונים יותר נשארו במלון מול האח ולגמו יין חם. אז אני תקועה כבר כמה שעות על הר ויש סיכוי טוב שימצאו אותי ואת חפיסת השוקולד שלי רק באביב, עם הפשרת השלגים. אם הייתי נשארת במלון, היו מגישים לי בצהריים, כמו לשאר האורחים, פונדו נפלא של בשר ופטריות יער. במקרה שלי נעלם הפונדו ונשאר היער. חלמתי על השוקו החם עם הרום, שמוגש בדיוק בשעה חמש. הייתי רחוקה מכל אלה ודומה לקוביית קרח בכוס וויסקי. מה מרגישים לפני המוות חוץ מקור והרבה חרטות? כלום. כנראה שזה טיבו של מוות שוויצרי. קר ושקט. כל אדם נורמלי מדמיין ברגעיו האחרונים את ילדותו, משפחתו. לא אני. אני דמיינתי את כל מנות האוכל האהובות עלי ובקבוקי היין שלא הספקתי לשתות. סיר הממולאים של סבתא שלי, שט לו מול עיני. הצטרף אליו מיד חומוס אבו גוש לניגוב אחרון. קערה עם במיה ברוטב עגבניות נחה לה בין ענני הערפל וסגרה את המצעד האוריינטלי. אחריהם הגיעו כבד אווז במרסלה על טוסט קטן, צדפות טריות על קרח וקרם ברולה, כמו שרק הצרפתים יודעים להכין. סטייקים עסיסיים נעמדו בשורה על גבי השלג ונופפו לי לשלום ואחריהם גלש לי מול העיניים נתח עצום של שאטו-בריאן. רגע, בעצם זה לא סטייק, זה כלב סן ברנרד המגיע לחלץ אותי. ניצלתי? אם הייתי שומעת בקולו של פקיד הקבלה, יש להניח שלא הייתי מוצאת את עצמי בטלוויזיה השוויצרית במהדורת חדשות הלילה, כששלושה כלבי סן ברנרד מושכים אותי בחושך באלונקה עד פתח המלון ומלקקים את פני, כדי שיפשירו. הקריין במהדורה חייך בזלזול ואמר כמה פעמים את המילה ישראל. כבוד למולדת. בארוחת הבוקר, קיבל את פני בקרירות הברון רוזנברג, שאולץ בעל כורחו לממן את משלחת ההצלה שלי, בהיותי האורחת האישית שלו ונטולת ביטוח. עשרים וחמישה אלף יורו עלה לו מבצע החילוץ, כולל המסוק והכלבים. הברון, שעל אף ממונו התגלה כחסכן לא קטן, שכיסיו עמוקים וידיו קצרות, נראה מרוגז והרגיע את עצמו בכוסית שרי. ככה על הבוקר. "עשרים וחמישה אלף יורו", הוא סינן שוב ושוב מתחת לשפם. הוא לא היה מסוגל להתרכז בראיון וכל הזמן הזכיר את הכסף שבזבז עלי ואיך יכולתי לצאת לגלוש בסערה שכזו. אחרי שבע כוסיות שרי הוא כבר הפך לממש לא נחמד. הוא טען שלפי התיאוריה של סבא שלו, הוד מעלתו הברון רוזנברג הראשון, לנשים תמיד קר, אין להן שום מושג בסקי וחבל שנתנו להן בכלל זכות הצבעה והוציאו אותן מהמחוכים. החלטתי ללמד את הברון החצוף לקח. הזמנתי אותו למטבח של המלון, בטענה שראיתי שם לפני שעה בקבוק שמפניה נדיר. המטבח יהיה ריק לפחות לשלוש שעות, עד לארוחת הצהריים. זמזום חדר הקירור של הבשר נשמע מתוק מתמיד. הברון חיפש את בקבוק השמפניה באובססיביות. כאשר התקרב לחדר הקירור וגבו מופנה אלי, פתחתי את דלת המקרר, הנפתי את רגלי, בעטתי באחוריו בעדינות ודחפתי אותו למקרר. הדלת ננעלה. נקישות עמומות נשמעו מבפנים. במהדורת החדשות של הערב הוא נראה חיוור, קפוא ומפוחד. אני כבר צפיתי בה בשדה התעופה בדרכי לעלות למטוס. יש סיכוי שהאינטרפול בעקבותי ויש סיכוי שתהיה לי דלקת ריאות. דבר אחד בטוח, אין שום סיכוי בעולם שמישהו אי פעם ינסה להחזיר אותי חזרה לתוך המחוך. Ofrax7@hotmail.com