מאת דורון רוזן
לפני כחמישים שנה יצא לאור לראשונה מדריך נסיעות בשם ’אירופה ב-5$’. עם השנים המחיר עלה. חמישים שנה עברו והמחיר הגיע ל-95$. דורון רוזן בילה שבוע בניו יורק במסעדות טובות וגילה להפתעתו כי אפשר לאכול מצוין, יצירתי ומרגש ב-120$ לזוג
בשנת 1957 יצא לאור לראשונה מדריך לתייר המתוקצב: אירופה ב-5$ ליום. הוציא אותו ארתור פרומר ((Frommer, שבהיותו חייל אמריקאי שהוצב בגרמניה בתחילת שנות ה-50 חרש את אירופה לאורכה ולרוחבה, ועם שחרורו ראה לנכון להוציא מדריך לחיילים לשעבר ולסתם תפרנים הרוצים לגלות את העולם. השילוב של תיאור מעורר עניין של האתרים יחד עם אפשרויות מרובות ללינה וארוחות זולות הפך את המדריך ללהיט, ועד היום קבוצת פרומר מוציאה מדריכים לכל אתרי העולם ולכל מגוון התיירים. הזמן עשה את שלו ובשנות ה-60 יצאה המהדורה של 10$ ליום וכך הלאה. המהדורה האחרונה שיצאה במלאת 50 שנה למדריך נקראה ’אירופה ב-95$ ליום’ ופרומר עצמו החליט שלא להמשיך במסורת המדריכים המוגדרים כספית אלא במדריכים רגילים בלבד. 120$ לארוחה זוגית למה אני מספר לכם את זה? בחודש שעבר ביליתי מספר ימים בניו יורק עם בני יהונתן. ראינו הופעה מדהימה של לאונרד כהן ב- Madison Square Garden (מקומות טובים בהרבה וזולים משמעותית ממה שהשגנו בארץ (מבחינת כמות דוברי העברית ביציעים לא חושב שהיה הבדל גדול). I remember you well in the Chelsea Hotel, you were talking so brave and so sweet, שר לאונרד כהן ותקרת האולם חשבה להתרומם. שלוש שעות אחר כך יצאו 20,000 איש מעורפלי חושים מהנאה לגשם, שהתחיל בדיוק לרדת וסיים שבוע של שמיים כחולים, חוצים את השדרה השביעית באלכסון, מבלי לשים לב לנחלי המים בכביש ולמכוניות הצופרות. נסענו לניו אינגלנד לראות את השלכת ולאכול לובסטרים ומעבר לקניות ומוזיאונים (אוסף חרבות סמוראי בן למעלה מאלף שנה במטרופולין, תערוכה ראשונה מסוגה בעולם) וגם הצלחנו לאכול בכמה מסעדות מצוינות. בכוונה בחרנו לא להיכנס למסעדות העילית הגובות מאות דולרים לארוחה אלא למסעדות טובות, מדורגות זאגאט ומומלצות על ידי חברים שאינן נחשבות יקרות. את חלקן היכרתי מביקורים קודמים, כולל משנות ה-70. וכאן קרה הפלא: בכל ארוחה הסתכם חשבוננו ב-120$ לערך, כולל כוס יין אחת. לרוב אכלנו נפלא ואם נתרגם לשקלים הרי שבכ-200 ש"ח לאדם, סכום שבקלות מוציאים גם בתל אביב לארוחה במקום סביר, ניתן להסיק שהגולה אינה כל כך יקרה. כמובן שאכלנו גם זול יותר: ארוחת צהרים ’קלה’ של המבורגר עסיסי ונימוח ב- Corner Bistro הוותיק עולה רק 6 דולר וטובה יותר כמעט מכל מקבילה בישראל. המקום פשוט להפליא, כסאות ושולחנות עץ חשופים, צלחות נייר ורצפה לא ממש נקייה, אבל ללחמניה המתקתקה שעליה פרוסת עגבניה, בצל וחסה ומעליהן קציצה אוורירית ענקית יש טעם גן עדן (אמיתי, לא המזויף מהפרסומת למקדונלד) והצ’יפס לידם פריך. כוס בירה מהחבית Brooklyn Lager עזרה לשטוף את הבשר. קיבלנו עודף מ-20$ ויצאנו שבעים. קצת מאכזב אז מה היה לנו ב-120$ לזוג? לא חיפשנו אוכל מתחכם והחלטנו ללכת בעיקר למסעדות בשר וסושי. לא נשמע מתוחכם אבל שילוב של חומרי גלם מעולים וטיפול עדין ויצירתי מביאים גאולה לעולם. פעם אחת אכלנו במסעדה עם שף יצירתי, אבל לכך נגיע בהמשך. נתחיל בארוחה הפחות טובה שהייתה גם היקרה ביותר. מסעדת ה- Post House שנפתחה בשנת 1980 שייכת לסטקיות היחסית ותיקות במנהטן. מיקום נינוח ברחוב 63 מזרח סמוך לשדרה החמישית ולפארק ועיצוב עתיר עץ ומכובדות ותמונות מודרניות על הקיר. התפריט כמעט זהה לכל סטייקיות העילית: מבחר פירות ים קרים למנות הראשונות, חלקי פרה לעיקריות, תוספות קלאסיות של פירה או צ’יפס או תרד מוקרם וקינוחים על בסיס שוקולד. השירות מעולה, מבחר היינות מרשים והסלט הירוק טרי. הבעיה התחילה בעיקר: הבשר. הזמנתי NY Steak (סירלוין). אם לא הייתי אוכל יום קודם סטייק זהה בשמו אך טעים בהרבה במקום אחר הייתי נהנה. כאן התאמצתי: הבשר היה קשה וניכר שלא יושן די הצורך. ממול הזמין הבן פילה אך במקום לקבלו Medium Rare, קיבל Medium well. כאן קוראים לזה מדיום רייר, הסבירו לנו. החזרנו (לא מתווכחים איתך בניו יורק), ביקשנו רייר וקיבלנו כמו שצריך. שיטוט באתרי ביקורת העלה טעויות דומות גם במקומות אחרים. המקום מדורג מעלה מעלה בזאגאט, כך שכנראה חלה בו ירידה רק לאחרונה. מילא. כוס שיראז Marquis Philips ’Roogle’ Australia 2007 הייתה מלווה מצוין, אך עוגת מוס השוקולד הייתה בינונית במקרה הטוב. אם זה היה הערב הראשון בניו יורק היינו נהנים יותר. מכאן המצב רק משתפר בסוף השבוע שכרנו רכב ונסענו צפונה לדרום ניו אינגלנד, מדינות קונטיקט ורוד איילנד. זמן ביקורנו, השבוע האחרון של אוקטובר, מסמן את סוף הסתיו. מכיוון שמדובר בדרום אזור ניו אינגלנד, זה גם זמן השיא של צביעת עלי העצים בגוונים בלתי נגמרים של אדום, כתום וצהוב. גשם ירד במרבית הזמן, מונע טיולים רגליים. עצרנו בעיירה Mystic, על גדות הנהר בעל השם הזה. יופיו של המקום לא נסתר מעיני הוליווד ולפחות שני סרטים מצליחים צולמו בו: מיסטיק פיצה משנת 1988, הסרט ש’עשה’ את ג’וליה רוברט’ס ומיסטיק ריבר, לדעתי סרטו הטוב ביותר של קלינט איסטווד. את הפיצה לא ראינו אבל ברחוב הראשי ספרנו לפחות חמש גלידריות (ב-100 מטר לערך), מן הסתם שיא עולמי למקום בו יורדים גשמים מרבית השנה. צהרים אכלנו בעיר Newport שבמדינת רוד איילנד במסעדת לובסטרים בשם The Barking Crab. נביחות לא שמענו, אבל כבר בשעת הצהרים המוקדמת יחסית הייתה בריכת הלובסטרים ריקה למחצה. האוכל פשוט ונפלא. תחילה מרק צדפות בסגנון ניו אינגלנד New England Clam Chowder, שילוב של צדפות, תפוחי אדמה, מספר סוגי בצל, סלרי ובייקון מבושלים בחלב, ציר צדפות ושמנת. יחד עם שברי קרקרים (שקדי מרק לא מוכרים לאמריקאים) זו יכולה להיות ארוחה בפני עצמה. ממול צדפות מקומחות ומטוגנות בטיגון עמוק. לעיקרית פלטת ענק המכילה 12 זרועות King Crab המקיפות לובסטר ענק במשקל 1.5 ק"ג ונראה גדול בהרבה. חמושים במגוון צבתות ומכשירי חפירה זעירים וענודים בסינר התלבשנו על המנה עד לחיסולה. Newport storm beer, בירה מקומית אדמדמה וקלה, סייעה ’להוריד’ את הכבודה. ויתרנו על קינוח והמשכנו לתוך הגשם חזרה לניו יורק. וואו! איזה המבורגר! עוד בטרם צאתנו הוחלט: בצהרים דגים ובערב בשר. לא ממש בריא אבל מאפשר לתפקד. לאור זאת הלכנו בערב לאחת ממסעדות ההמבורגרים הטובות בעיר. Rare bar and grill השוכנת במלון בעל השם הזוהר Affinia Shelburne שבאזור Murray Hill ונראית יותר בר מאשר מסעדה. לא שמדובר בצריף כמו ה- Corner Bistro. עיצוב פשוט ומודרני, שולחנות עץ מהוקצעים ובר לא גדול. שעה של המתנה הועילה להגברת הרעב, והגדילה בהתאם את ההזמנה. כנפי עוף ברוטב רוקפור היו סטנדרטיות לחלוטין וכמוהן סלט קיסר. ההמבורגרים היו אדירים: מצד אחד סטריפ ניו יורק (אנטרקוט) קצוץ ומעליו בייקון, רוקפור ובצלצלים אדומים בגריל ומהאחר טי בון (סירלוין וסטריפ) מודלק בטקילה, מחותל בבייקון מעושן בענפי תפוח ומכוסה בגבינת צ’דר ובצל קריספי. מדהים כמו שנשמע, מוגש על לחמניה רכה ומנגן סימפוניה של טעמים בכל ביס. מטעמי חזירות בלבד הזמנו 3 סוגי טוגנים: קוטג’ (תפוח אדמה בצורת רשת), פרמזן פטריות (צ’יפס דק ופריך עליו בזוקה הגבינה ואבקת פטריות. חריף וחלומי) ובטטה. וואו! מלבק ארגנטיני צעיר (2007) Broquel Malbec, Mendoza, סייע לעיכול הבשר. חזרנו לחדר מתנדנדים. חשוב לזכור שיש למסעדה סניף גם ברח’ Bleecker ב- West Village. שניים יפנים עם סושי גדול כאמור צהרים דגים ובערב בשר. ההחלטה הנבונה איפשרה לנו לסעוד בשתיים ממסעדות הסושי הטובות בעיר: 46 Sushi of Gari ו- Japonica. Sushi of Gari 46 היא הרביעית ברשת של מאסטר הסושי גארי. הוא למד ביפן ועבד מספר שנים בטוקיו בטרם היגר לניו יורק. בשנת 1996 פתח את מסעדתו הראשונה במנהטן כאשר המוטו שלו הוא ’הרטבת’ נתחי הסושי ברוטב מיוחד על בסיס סויה תוך כדי תהליך ההכנה על מנת ’לחסוך’ מהסועד את טבילת הנתחלים בסויה. לדבריו רוב הסועדים טובלים את הסושי ביותר מדי סויה וכך מקלקלים את טעמי הדג ויוצרים טעם אחיד לכל סוגי הנתחים. המסעדה בה היינו היא הצעירה ביותר ברשת (2006) המונה ארבע מסעדות, אחת מהן בטוקיו. המסעדה זוכה לציון כמעט מקסימלי ב- Zagat. פתחנו בשלושה מתאבנים: כופתאות סרטן, כופתאות שרימפס וגיוזה (כופתאות מטוגנות) בשר. כולן עדינות, כל אחת מוגשת עם רוטב מיוחד משלה. לאחר מכן שתי פלטות: פלטת סושי ’רגיל’, 9 נתחים ב-25$ לסועד השמרן, ופלטה יצירתית בכמות זהה ומחיר כפול הקרויה Omakase. מדובר במילה יפנית שפירושה עשה מה שבא לך ופירושה המעשי מתן חופש לשף להכין פלטה ממיטב הדגה הטריה של אותו יום בדרך הנראית לו. ואיזו פלטה זו הייתה: 8 ניגירי שונים ורול סלמון. כולם טריים וכל אחד עם רוטב שונה ומיוחד. תענוג. גם הפלטה הרגילה הייתה נהדרת הודות לטריות הדגים. בירה קירין התאימה למקום ולשעה ועוגת מוס שוקולד בלתי יפנית בעליל (אין קינוחים ביפן) הייתה אוורירית ונתנה את הסיום המתוק שהיינו צריכים. Japonica היא סיפור אחר לגמרי. ותיקה (סעדתי בה כבר בשנת 1979 בהיותי סטודנט עני בניו יורק), פשוטה יותר בהופעה ונטולת יומרות פילוסופיות לשינוי הרגלי הטבילה של הסושי. אבל… כאן בא ’אבל’ גדול, הסושי בה היה טוב יותר מאשר ב- Gari ! המסעדה ממוקמת מול האוניברסיטה של ניו יורק NYU. המקום כבר מזמן אינו בהשג ידם של סטודנטים ונחשב אף הוא לאחד הטובים בעיר, אם כי מעט פחות מוערך מ- Gari. מה אכלנו? בערך אותו דבר. הבן אכל Bento Box ואני שוב Omakase. הבנטו (קופסת עץ מצופה לכה המחולקת לאזורים, המכילה בסך הכל מרכיבי ארוחה שלמה) כללה סלט יפני, סשימי טרי ביותר, טמפורת ירקות ושרימפס, צלופח צלוי ברוטב טריאקי, ’רול’ מטוגן של נתחי בשר עוטפים בצל ירוק ואספרגוס. ארוחה ענקית בקצת פחות מ-40$. שום דבר לא חדשני או יצירתי, אבל הכל טרי ומוקפד. ה- Omakase כבר היה סיפור אחר לגמרי. 55$ קנו לי מבחר מדהים של סשימי כולל קלאמרי, סרטן, טונה טורו וצלופח, קיפוד ים, שני סוגי ניגירי, ביצי סלמון ושרימפס על מצע מלפפון, ’סלט’ של נתחי אינטיאס וביצי שרימפס על מלפפון ורול טונה ואבוקדו. כל נתח לווה בתוספת טעם זעירה של רוטב או ביצי דגים וכל נגיסה הייתה שיר ליצירתיות סוערת, אך שומרת על הטעם הטבעי של הדג בעדינות ומתאחדת לסימפוניה של טעמים נפלאים. וואו אמיתי ומוחלט ושיא הסושי לא רק במסע זה. סאקה יבש ליווה את הארוחה. נפלא. שיא הבשר שיא הבשר וגולת הכותרת הקולינרית, שתיהן כאמור בכ-60$ ומטה ליחיד, לא כולל יין. Primehouse NY היא מסעדת בשרים חדשה יחסית באזור Murray Hill ההופך טרנדי יותר ויותר. שטח ענקי של כ-500 מטר רבוע מחולק לאזורים, מעוטר בשחור אפור עם ויטרינות יין ענקיות המכסות או מחליפות קירות פנימיים. בניגוד להיכלי סטייק רבים המקום מתהדר לא רק בבשר איכותי ומיושן ובגריל-מן מיומן אלא בשף אמיתי. Brian O’Donohoe, לשעבר במסעדות צמרת כ- La Bernadin ו- Barca 18 הכין תפריט שעיקרו סטייקים עם רכיבי דגה רבים, כולם בטעם מעט שונה מהסטנדרטי במסעדות מסוג זה. המקום מתהדר בחדר יישון בנוי מסלע מהרי ההימלאיה המצופה במלח, ובתפריט מופיעים נתחי בשר שיושנו עד 48 יום. לאחר שניסינו (והצלחנו) לא לחסל את ארבעת הבייגלס הטריים בטעמים שונים, שהגיעו במגדל לצד חמאה ושמן זית, פתחנו בטרטר טונה על חסה זערורית וסלט Hijiki ברוטב פונזו וג’ינג’ר. לצידו לעיקריות מצד אחד של השולחן פילה קטן על העצם (כ-250 גר’) ביישון קל וסטייק ניו יורק 380 גר’ מיושן שלושה שבועות. שניהם מדיום רייר. שניהם רכים ונימוחים כך שלא נדרש כל מאמץ בחיתוכם. טובים בהרבה ממה שאכלנו ב- Post House ולטעמי טובים לפחות כמו הסטייקים במקומות המפורסמים בהרבה שבכולם אכלתי, כולל Sparks, Morton, ובוודאי פיטר לוגר, שם התאכזבתי בפעמיים האחרונות בהן סעדתי מפורטר האווזים השרופים מדי. כוס סירה, Syrah, Andezon, Cotes du Rhone Villages 2007 הייתה בעלת עוצמה ואחוז אלכוהול מספק על מנת להתמודד ולהשביח את טעמי הבשר. סלט פטריות ואורוגולה עם פרמזן היה התוספת היחידה שיכולנו להכניס לפה. כמובן שעל מנה אחרונה לא מוותרים, במיוחד כאשר מדובר בעוגת גבינה ניו יורקית, ובייחוד כשנכתב שמרבית ההכנסות ממנה ספציפית מוקדשים לאגודה לחקר סרקן השד. כאן שוב בא לידי ביטוי העובדה שיש במקום שף. קיבלנו עוגת גבינה דקיקה בגובהה, על מצע בראוניז חומים, מצופה בציפוי תותים ורדרד עם גלידת פטל לצידה שחוסלה תוך דקות. מזל שהספקנו לצלם. הכי טוב שיש הוא דווקא מתוק את הארוחה הטובה ביותר בסך הכל בניו יורק אכלנו דווקא בצהרים. בראנץ’ סוף השבוע במסעדת David Burke Townhouse. המסעדה בבעלות ובניהול השף על שמו היא נקראת (עד לפני כשנה נקראה David Burke and Donatella והייתה שיתוף פעולה שלו ושל Donatella Arpaia ). מדובר באחד השפים המצליחים והמובילים בארה"ב, שעבר הכשרה בארה"ב ובצרפת, ועבד במספר מסעדות מובילות עד שפתח מסעדה משל עצמו בשנת 1992. הוא נחשב שף מוביל וחדשני שהמצאות בישול רבות רשומות על שמו ויזם מצליח ובעליהן של מסעדות רבות ברחבי ארצות הברית. לטעמי מדובר בדיל הטוב ביותר בעיר. 34$ מקנים 3 מנות מתוך רשימה מרשימה של ראשונות, עיקריות ואחרונות. אוהבי המתוק יכולים לקחת מנה מתוקה בכל אחת מהתחנות. הבעיה עם אוכל יצירתי שהוא לעתים שונה ויצירתי מדי ולא מספיק טעים, כנ"ל לגבי אוכל מעוצב מדי. אך כאן העיצוב והיצירתיות מתאחדים לקונצרט של טעמים נפלאים. המסעדה אינה גדולה, מראות רבות על הקירות ושלל תמונות וקישוטים כולם על בסיס ’עליסה בארץ הפלאות’. אפילו בשירותים תלויים קטעי חרוזים ממוסגרים מהספר. מה אכלנו? בעוד אני בחרתי באופציות מהמלוח למתוק הלך בני על מתוק כמעט לכל האורך. לחמניות גבינה מעוכות במתכוון הוגשו בצד חמאה אך לא התפתינו לחסלן. לראשונות בחרתי במנה האהובה עלי במקום: עוגת סרטנים. זו מנה אמריקאית טיפוסית שתמיד מוגשת כקציצה או שתיים עם רוטב איולי. כאן מקבלים קציצה בצורת לבנה, מצופה במקלוני וכדורוני פרצל, קונפי תפוזים מעל ודבש פרג בשולי הצלחת השלימו את היצירה. אומנות גם בהגשה וגם בטעם. ממול מנה לכאורה רגילה של יוגורט וניל עם גרנולה ופירות יער. הטוויסט? דונט מנגו מעל. הטעם? כבר הבנתם שנפלא, אבל זו רק ההתחלה. לעיקריות המשיך בני בכיוון המתוק: פנקייק תפוח עם פתיתי שוקולד, מעליו בננה ותות ברולה ולצידו גלידה וניל. פשוט וטעים. אני הלכתי על הבשר. המנה נקראת cavatelli (פסטה) ביתית עם צלעות, פטריות ומוס פטריות. הגיעה צלחת מרק עם קונכיות פסטה מלוות פטריות ברוטב שמנתי ומעליהם מה שנראה כפרוסת עוגת שוקולד עם קצפת. חשבתי שמדובר בטעות אך לא כך הוא. ה’עוגה’ הייתה קובית בשר צלע שמנמן במידה מינימאלית, אחרי צלייה ארוכה, נמס בפה. ה’קצפת’ הייתה מוס פטריות הכמהין. וואו!!! טעמי גן עדן בכל ביס ורצון שלא ייגמר. המנה לשמחתי ענקית וההנאה משני צידי השולחן הייתה שלמה. אחרי כל זה באות המנות האחרונות (לא שהיה מקום בבטן, אבל דיל זה דיל וחייבים…). כאן הגיעה היצירתיות לשיא. מצד אחד עוגת שכבות (פשוט, לא?) מצופה בקרמל ואבקת מלח (לזה לא ציפיתם וזו לא טעות דפוס) כשלצידה גלידת בירה גינס. מהצד השני מבנה דמוי עץ שענפיו בנויים לסירוגין מעלים אמיתיים ומסוכריות על מקל. כל סוכרייה מורכבת ממרכז של עוגת גבינה המצופה בציפויים שונים על בסיס שוקולד ותותים. לצידם דומדמניות וקצפת בטעם מסטיק. מרהיב בהופעה, נועז בהגשה ובעיצוב וטעים בטירוף. יחד עם כוס יין Syrah 2005 Paul Jaboulet Ainge והקפה שבלעדיו לא היינו קמים הגיע החשבון ל-100$. ללא ספק שיא קולינרי ואחת הארוחות הטובות בעיר, לא רק במחיר הזה. לא עולים רעבים לטיסה זהו פחות או יותר, אבל נותרה עוד הדרך לשדה התעופה. לא שהאוכל באל על כל כך רע, אבל אחרי שבוע של פנינים קולינריות בניו יורק מי רוצה לאכול אוכל ממגשית? לפיכך מנהג יש לנו לטוס תמיד בחצות ולפני כן, בשעות הערב לבקר באחת ממסעדות הדלי (Deli). רבות כאלה יש בעיר, חלקן הגדול בבעלות יהודית אך לא כשרות. אני מניח שההתחלה של כולן הייתה כדוכני כריכי בשר ואוכל מזרח אירופי קלאסי של כבד קצוץ, מרק עם קרעפלאך וכו’. שנים רבות חלפו וחלקן התפתחו למסעדות שהפכו למוסדות קולינריים ואיקונות של מזון מהיר ומשובח המוגש בכמויות עצומות באווירה עממית ומחירים לא יקרים. החביבה עלינו היא Carnegie Deli שבשדרה השביעית ורח’ 55. המקום, שנוסד בשנת 1937 ומאז הספיק לצמוח לרשת כולל סניף בלאס וגאס, ידוע לא רק בשל הבשרים המשומרים והמעושנים שכולם מיוצרים במפעל שבבעלותו, אלא גם בעוגות הגבינה מהטובות בעולם. מדובר ביציקה חלומית וכבדה ביותר של גבינת שמנת על בסיס בצק פריך,שניתן לקבלה באחד ממגוון ציפויים של ריבות פירות או שוקולד וגם plain, כלומר ללא ציפוי, לדעתי השילוב הטוב ביותר. ניתן להזמין ולקבל במשלוח אווירי את העוגות לכל רחבי ארה"ב. מכיוון שהוכחה עמידות העוגה לגבהים בנינו מנהג משלנו וכאמור אנחנו עוצרים במקום ביום הטיסה, אוכלים וגם רוכשים לדרך עוגה לתפארת, ארוזה בקרטון מיוחד ומעלים אותה עימנו למטוס, ככה שנשאר לא רק זיכרון מתוק מניו יורק אלא גם יצירת מופת הנאכלת לאט לאט בבית במשך שבוע ימים. אל דאגה, העוגה שורדת היטב את הטיסה (בקשו מהמוכרים עוגה חצי קפואה למשלוח אווירי, הם יודעים בדיוק מה לתת), וגם אין כל בעיה להעבירה במטען היד למטוס מבחינת השיקוף והבידוק הביטחוני. בטרם קנינו את העוגה סעדנו. קירות המסעדה מעוטרים במאות תמונות של שחקנים, זמרים ופוליטיקאים, חתומות על ידם וחלק מן המנות והכריכים קרויים גם על שם סלבריטאים. חילקנו כריך וודי אלן – הר של Corned Beef & Hot Pastrami. גודל כריך בלתי נתפס – כריך רגיל שוקל שם לפחות 450 גר’ וזה 600 אם לא יותר. לאור ממדי גופו הצנומים של וודי אלן אני בספק אם הכריך נקרא על שמו משום שהוא נוהג לאוכלו או משום שמשקלם זהה. בכל מקרה, על כמה פרוסות לחם שיפון מרוחות בחרדל ושטוף בבירה מקומית Pete’s wicked Ale היה זה סיום נפלא ומעלף לביקור בניו יורק. חלקנו פרוסת עוגת גבינה והגענו לטיסה שבעים ורגועים עם חיוך גדול על השפתיים ועוגת גבינה ענקית ביד. כתובות וטלפונים: The Post House, 1-212 935-2888. 28 E.63rd St. New York, NY. The Barking Crab, 1-401-8462722151 Swinburne Row, Brick Marketplace II, Newport RI. Rare Bar & Grill, 1-212- 481-1999 ext. 9 303 Lexington between 37th & 38th streets. Sushi of Gari 46, 1-212- 957-0046, 347 West 46th Street New York, NY. Japonica, 1-212- 243-7752, 100 University Place New York, NY. Primehouse New York , 1 -212-824-2600 381 Park Avenue South, at 27th Street. New York, NY The Carnegie Deli, 1- 212-757-2245 854 7th Avenue at 55th Street, New York, New York, 10019