מאת צאלה רובינשטיין גאליגני
זה היה אחד מימי ראשון הנדירים האלה בו אבא שלי לא התקשר בשמונה בבוקר ומיד ניתק כי "אופס שכחתי שאצלכם זה יום ראשון ושעה אחת אחורה". הטור של צאלה רובינשטיין גאליגני
שמענו את פעמוני הכנסייה קוראים למיסת הבוקר המוקדמת, אבל רק בקריאה החוזרת למיסה של עשר וחצי הגיחו יורשי העצר לחדרנו נושאי שלטים "לאטה, לאטה, ניינטה עבודה". לקראת אחת עשרה ובלחץ המפגינים כבר טבלנו ביסקוויטים בלאטה מקיאטו, עוטים פיג’מות בניחוח עצל ומפונק. תכננו להישאר במצב צבירה זה עד הערב, אבל לרובק’ה היו תכניות אחרות עבורינו. "אתם בבית? חזרתי מהארץ עם משהו לילדים, יקח לי בערך שעה להגיע". תישאר לצהריים? אז זהו, שלא. לרווקים יש אג’נדה אחרת לסופ"ש, במיוחד אם יושבים לצידם באוטו מגפי עור עד הברך וגרביונים עם מעויינים חומים וסתויים מחפים על הרווח שבינם לחצאית. ממש לא התחשק לנו לצאת מרגיעת הבוקר, אך מאחר שהדרסינג קוד המקומי לא בדיוק מאפשר החלפת פיג’מה בטרנינג ביתי מהוה (כזה שנפוץ מאוד בקרב בעלי כלבים תל אביביים), עטינו כולנו מחלצות ביתיות מהוגנות, ואני – עם נסיבות מקילות של כרס ענקית – הורשיתי להישאר נינוחה בטייץ. מה שהתרחש אחר כך נשמע בנאלי להחריד: הגיעו חוברות עבודה מקסימות מהארץ. השתרענו כולנו והשלמנו איורים בקו-נקודה, התאמנו צורות ומצאנו מי יוצא דופן. תישארו לצהריים? "במחשבה שנייה, כן". הביקור הלא צפוי הסתיים כמה שעות מאוחר יותר, עם אפס שאריות והמון עקבות של יין שנצרך בשעה מוקדמת מדי של היום. אח, איזה בוקר של זהב. תמיד מסובים, תמיד מתוכננים אז למה אני מטרידה אתכם בכל הבנאליות הזאת? לקח לי יומיים לעכל את התחושה, אבל בסופם ידעתי לקרוא לילדה בשמה: ספונטניות. הגשנו מה שהיה במטבח, לא תכננו תפריט, לא חשבנו על מה הולך עם מה, מי מביא מה ומה יתאים לארוחה במזג אויר הנוכחי. סתם, באופן בלתי צפוי לחלוטין מישהו התיישב איתנו לשולחן, וזה הרגיש כל כך טוב, ולצערי – כל כך רחוק ולא שייך לכאן. תשאלו מה כל כך שונה במקום שבו הסצינה החברתית העיקרית מתרחשת סביב שולחן האוכל המטבחי, או במקרה הטוב – ב’סאלה די פרנזו’ – פינת האוכל שכמעט אינה בנמצא? ההתארגנות. לקבוע עם מישהו זה מבצע לוגיסטי מורכב הדורש תכנון מוקדם, תיאום הכנות ופינוי לוחות זמנים עמוסים וירטואלית. ומכיוון שהסצינה החברתית מתרכזת סביב שולחן, מתלווה לכל מפגש כזה סיבוב בסופר, בילוי מוקדם במטבח ובילוי לילי מאוחר מול הכיור העמוס. כל נסיונותי לתאם מפגשים חברתיים קלילים של חצי שעה על כוס קפה עם חברה, אפריטיף על הדרך, שלא לאמר בראנץ’ שכלל אינו נמצא בלקסיקון האוכל והתרבות, עלו בתוהו. צהריים – כן. ערב – כן. In between – אין. אולי אנחנו לא דוגמא קלאסית, כי מעצם עיסוקנו אנחנו אוהבים לאסוף סביבינו שפני נסיון לארוחות שכמובן מצריכות תכנון מקדים, הכנת תפריט ורכישה מדוקדקת של מצרכים. אבל גם לנו יש חברים או סתם מצבי רוח של ’תקפצו’. וברגע שנזרקת השאלה לאוויר, חוזרות אליה כבומרנג "מה יש לפרימו? יש לחם טרי? מי מביא יין? המקרר שלי יבש, מה יש לך בבית? להביא קינוח? אפשר לאכול יותר מוקדם?". ככה גם נעקרת מתוכנה האפשרות לקפיצה זריזה לקפה ("אנחנו בסידורים, אז נתראה כבר לארוחת ערב") או לארוחת ארבע ("עוגת גבינה? מצויין! נאכל אותה לקינוח"). איכשהו זה נורא לא מסתדר לי עם אורח החיים האיטלקי שבו פעמיים ביום כמו שעון שוויצרי הדמויות הקבועות של המשפחה, הארוס של הבת הבכורה, החבר הכי טוב של הילד והדוד האלמן מתנקזים לשולחן אוכל קטן במטבח הצר, זה שלעולם אינו צר מדי מלהכיל עוד פליט משפחתי. אבל, מצבי היום יום הם חלק מתרבות השגרה בו תמיד תהיה בנמצא דמות נשית שדואגת להזין באופן קבוע את בני הבית והנלווים, שתפקידה לדאוג שכל המסובים יוכלו לחזור לעיסוקיהם שבעים ומרוצים. לפיכך הזמנות של הרגע האחרון הם עניין של מה בכך: באופן קבוע ומסורתי פסטה היא מנת היום בכל בית, ולידה סלסלת הלחם להשלמת פחמימות וניגוב רטבים. אז מה נשאר? לחתוך עוד עגבנייה או לקפוץ למכולת לעוד כדור מוצרלה? מכאן עוד אף אחד עוד לא יצא רעב. אוכלים הולכים תרבות הפנאי החברתית, לעומתה, הרבה יותר כבדה ומסורבלת ודורשת ארגון ותיאומים. אני מודה שעד היום הסיבה נעלמת ממני, מדוע האיטלקים לא קופצים סתם ככה לביקור, לאיזה כוס קפה על הדרך. מה גורם לכולם להיות כל כך מתוכננים ובסופו של דבר להתנקז לארוחת ערב שמתחילה בדיוק בשעה שמונה ומסתיימת לפחות שלוש שעות לאחר מכן, כאשר כולם עדיין מסובים סביב השולחן, על כסאות ישרי משענת ללא מסעדי יד ומפיות נייר ממוללות. שלא תטעו: האוירה תמיד קלילה וחופשית, סצינת השולחן פרועה למדי, פרורי לחם ממלאים כל חלקה טובה, כתמי יין ישנים או טריים מעידים על מנעד רעידות היד של המוזג הזחוח, ומדד הדציבלים לא היה עובר בדיקה של אף מכון תקנים. משום מה, אף פעם לא מגיעים לשלב הנינוחות המזוהה אצלי עם השתרעות עם הקפה כשרגל אחת על מסעד הכורסא (נורא לא מתאים ללוק הנשי), עם כמה כריות הדחוסות תחת הגב, עם רגליים שלוחות קדימה, עם התמתחויות עונג המרפות את ורידי הדם המהולים היטב ביין וגראפה. המשוואה של חוסר ספונטניות ומשענת עץ ישרה מול קפיצה לא מתוכננת וספה שקוראת לך להשתרע עליה עושה עוול לתחושות בפועל, שבסופו של דבר הן טובות וחיוביות. אבל אז הגיע רובק’ה והיטה את המאזניים: בא, אכל, הלך – והשאיר לי טעם טוב של עוד. tzeelar@gmail.com