מאת עפרה בר נון
""עכשיו דו קרב וויסקי!" רכנתי מעל הבר וצעקתי, כדי שכולם ישמעו. "תוריד מהמדף את הבקבוק של הגלן פיכסיך הסקוטי ושתי כוסות, אחת לי ואחת לך. אני צמאה!" הברמן, קצת נבהל, אך כמו כל גבר המוזמן לדו קרב, לא יכול היה לסרב." הטור של עפרה בר נון
"אני אף פעם לא משתכרת", הודיעה סבתא שלי בארוחה המשפחתית ונפלה מהכסא, כשכוס השמפניה שלה מתנפצת על הרצפה. "גם אני יכולה לשתות את כל הבקבוק ולא יקרה לי כלום", התרברבה דודה שלי והחלה לשיר שיר עם פולני מהסוף להתחלה, כשהיא מגהקת ללא הרף ורוקדת ריקוד קטן ומשונה במרכז הסלון. הנשים במשפחה שלי תמיד היו פמיניסטיות גדולות. מחליפות בעצמן גלגל, בליל סערה, בשולי הכביש, ושוכבות שבועיים במיטה עם דלקת ריאות. מנסות לפתוח סתימות בכיור במו ידיהן העדינות ולא נכנעות, גם כאשר כל הבניין מוצף. הן תמיד מנסרות, מרתכות, סוחבות ומפני שדם מזרח אירופאי קפוא זורם בעורקיהן, הן גם בטוחות שיש להן קיבולת אלכוהול של קוזאק. לאחר שסבתא שלי התאוששה מזעזוע המוח הקל, שנגרם לה מהנפילה, ודודתי זכתה במקום ראשון במצעד הפזמונים של בית האבות, עם השיר הפולני ההפוך שלה, הן התפנו לספר לי שוב את הסיפור. סיפור ששמעתי כבר עשרות פעמים. סיפור על גבורה נשית, חיילים נאצים רעים והרבה אלכוהול. מאותם סיפורים, שנדמה שנופחו מעט במהלך השנים, כדי שיהיה אפשר לספר אותם לאורך חצי שעה של שתיית כוס תה ועוגיות ולהיאנח מדי כמה משפטים בקריאת ’אוי ויי’ קורעת לב. עוד נחזור לסיפור ההיסטורי הזה בהמשך. בינתיים נחזור למציאות. עם גנים כאלה ועבודה בעיתון, המאלצת אותי לבקר בכמה ברים בשבוע, לא הצלחתי גם אני להימלט מגורלי. "מה בשבילך גבירתי? קוקטייל ’קוסמופוליטן’? אולי איזה שנפס מלון או מרגריטה אפרסק?" פונה אלי הברמן של הבר השכונתי באדיבות. למה גברים תמיד חושבים שנשים צריכות לשתות מיני משקאות זוועה מתוקים להחריד? לפני שאני מושיטה יד כדי לחנוק אותו מאחורי הבר, אני סופרת עד עשר ונמנעת מעימות חזיתי. "וויסקי סינגל מאלט, בלי קרח. מנה כפולה", אני מתאפקת לא לצרוח את הזמנה. "אנחנו אוהבים כאן בבר בחורות ששותות וויסקי. אחרי שתי כוסות הן מתחילות לעשות שמח". הדם עלה לי לראש, המוזג הטמבל עומד לחטוף אגרוף באף. אני מצליחה שוב להתאפק. "מה בחורה עדינה כמוך צריכה את הרעל הזה? את רוצה שאני אכין לך קוקטייל פסיפלורה מתוק ספיישל?" הייתי בשמחה עושה אצלו ’שמח’ בבר. הייתי מתחילה בשמחת בית השואבה בה ארוקן לו את כל תכולת חביות הבירה על הרצפה, אנפץ את כל הבקבוקים על הבר ולסיום אקשור אותו לכיסא ואכריח אותו לשתות חצי בקבוק וודקה בטעם אננס ובניחוח וניל נשי. "הי מותק, את חולמת בהקיץ, הנה כוס הוויסקי שלך. תיזהרי לא לשתות מהר מדי שלא יעלה לך לבלונד", הוא קרץ לי ושאל אם יש לי אחות רווקה נחמדה יותר. בדיוק במשפט הזה עבר הגבול. הגבול בין הטמטום הגברי לסבלנות הנשית. "עכשיו דו קרב וויסקי!" רכנתי מעל הבר וצעקתי, כדי שכולם ישמעו. "תוריד מהמדף את הבקבוק של הגלן פיכסיך הסקוטי ושתי כוסות, אחת לי ואחת לך. אני צמאה!" הברמן, קצת נבהל, אך כמו כל גבר המוזמן לדו קרב, לא יכול היה לסרב. סירוב להשתתפות בדו קרב הוא הפסד מביש מראש. גבר המסרב לדו קרב יכול מיד ללבוש שמלה וורודה ולהתחתן עם החבר הכי טוב שלו. בקבוק הגלן פיכסיך הונח על הבר ונמזגו שתי כוסות. הנשים שבילו במקום נעמדו מאחורי. הגברים התכנסו בצידו השני של הבר והחלו מעודדים את הברמן בקריאות התלהבות של קופי בבון. עכשיו נחזור קצת להיסטוריה. 65 שנים לפני אותו אירוע, הרחק הרחק מכאן, באירופה הכבושה, התנהל לו דו קרב נוסף. סבתי ודודתי, חתיכות ותכולות עיניים, הצטרפו ללוחמי המחתרת במלחמת העולם השנייה ונשלחו למשימה מיוחדת בפונדק המקומי, בעיירה שאת שמה הארוך והמסובך לעולם לא אזכור. מטרת המשימה, לשכר בפונדק קצינים נאצים ולהוציא מהם מידע צבאי סודי. בימים שלפני הרולים בשיער, שלושים הקילוגרמים העודפים והשיניים התותבות, הן נראו מצוין. כל כך מצוין, שכאשר הקצינים הגרמנים נכנסו לפונדק והזמינו בקבוק וויסקי, הגברות הוזמנו מיד לשולחן שלהם. "מה דעתכם על דו קרב קטן של וויסקי?" חילקה סבתא שלי לכולם כוסות. "אני והחברה שלי, נגד ארבעתכם". אחרי חצי שעה, שלושה קצינים כבר שכבו מעולפים על הרצפה. שני בקבוקי הוויסקי הריקים עמדו על השולחן והקצין הרביעי שר שירים ונתן לבנות הרצאה מפורטת על המהלכים הבאים של הצבא הגרמני באירופה. "אוי, היו ימים", סבתא שלי הייתה נאנחת בכל פעם שסיפרה את הסיפור. "איך הצלנו את העולם", הייתה מוסיפה דודה שלי בנוסטלגיה. 65 שנה חלפו ובת דור ההמשך, עומדת בבר אפל ומנסה לשחזר את הניצחון ההיסטורי. חצי לילה, בקבוק וחצי של וויסקי והרבה עידוד מהקהל הביאו לי את הניצחון. "אני לא יכול לשתות יותר, בבקשה ממך, אני נכנע, אני מתנצל על כל הקוקטיילים שהצעתי לנשים, מתנצל על הקאוות שמזגתי, על היין הלבן המתקתק, על הקישוט במטריות ודובדבנים", התחנן הברמן וצנח מחוסר הכרה מאחורי הבר. הקהל הריע לי, השקה אותי בהרבה מים והכריז שהנשים הן מלכות הוויסקי. בסופו של ערב, גם אם לא הצלתי את אירופה, לפחות הצלתי את המין הנשי מ ’דאקירי תות’ וקוקטייל ’מנהטן’. Ofrax7@hotmail.com