מאת חזי ריין
"הדלקתי מעט נרות וקטורת שמצאתי להפתעתי במגירה. אז העליתי את רוחו של דוד המלך באוב, ואף השמעתי קולות גרגור מהבטן לציין שהוא התגלגל בתקופתנו אנו לכדי חתול שבע (וג’ינג’י). אשתי ואורחיה בכו מהתרגשות."
זה קרה באחד הערבים, כששבתי הביתה מעוד יום עמל. "שלום" קראתי לבני הבית, הורדתי את הז’קט והשלכתי את התיק לעבר חדר העבודה בתנועת זרוע מסוגננת. "שלום יקירי" קראה לעברי יקירתי, ובאה לנשק אותי לברכה, "נו, מה דעתך עליו? נכון יפהפה?" שאלה. אודה על האמת לא הבנתי דבר. לפיכך העפתי מבט מהיר בסלון ולא גיליתי דבר שיש בו כדי לעורר את חשדי. זאת אומרת, הספות היו במקום, כל האהילים נראו מוכרים וגם התמונות על הקירות לא נראו כמו מקור של אף צייר מוכר או ציפור מוכרת. אפילו השולחן עם כדור הבדולח הענק והמבריק שניצב עליו היה מוכר. כדור בדולח?! "הוא נפלא. הוא עוזר לי כל כך טוב למצוא את האור הפנימי", לחשה ברוגע ובעיניים מצועפות היקרה לי מכל. "המדריכה בשיעור נומרולוגיה אמרה, שכאשר פותחים בקלפי הטארוט זה עוזר אם מדליקים נר ליד כוס מים ומסתכלים על הקלפים דרך כדור של בדולח. אז הייתי חייבת. אתה מבין?" התיישבתי המום על הכורסא. לא בכל יום מסתבר לי שבשביל לעשות מתמטיקה מתקדמת של שטויות, צריך לשחק פוקר דווקא עם אש וזכוכית. לאחר תחקיר קצר התחוור לי, כי זה כשבוע לערך האישה הולכת לשיעורי מודעות מתקדמים. מודעות, שמודעות – חבל רק שלי לא הודיעו. "נו מילא", מלמלתי. "אפשר לקבל כוס יין אדום אולי?" והנחתי את רגלי המותשות על ההדום מולי. כוס היין שהגיעה השכיחה ממני מהר את המודעות החדשה ששכנה בביתי וחיש קל מצאתי עצמי בוהה בכדור הבדולח הצלול ונותן למחשבותי לנדוד. בצלילות. בצלילות. למחרת בבוקר, בעודי פונה לגלח את זיפי הלילה השובבים שלי הרמתי מבטי למראה. ערימת קני סוף קצרים היו תלויים למולי בדיוק בגובה הדרוש כדי להסתיר לי את הפנים. "אישה!" זעקתי, "גדל לנו שיח על הראי שלנו. דיברת כבר עם המנקה?" "טיפשון" סחה אשתי ברחמים לבעלה הטיפשון, "טיפשון, זהו פעמון רוח שמדריך הפאנְג-שוּאי אמר לתלות בכיוון מערב על הראי כדי שרוחות הצפון יפנו דרומה". מיד הבנתי את ההיגיון הצרוף והלכתי להתגלח מול הטלוויזיה. שם לפחות ראיתי משהו. לעבודה הגעתי עם אספלנית על הפנים. מה לא עושים למען רוחות הצפון. מסתבר שזאת הייתה רק ההתחלה. השבוע החולף הותיר אותי המום לנוכח גילויים מסעירים חדשות לבקרים אודות הרוחניות החדשה שהגיעה לשכון בביתנו. צעיפים אווריריים (לקלוט אנרגיות חיוביות), קריסטלים בוהקים (לעידוד הפרנסה), ספר הזוהר בחדר האמבטיה (תחנת אנרגיה שמיימית לחיזוק האון וההון ומניעת העוון) ועוד כהנה וכהנה אביזרי עידן חדש. השיא הגיע בשבת. חברים הגיעו לקפה ועוגה. השיחה קלחה בקלילות ודילגה לה בחן ניכר בין הבורסה הקורסת, הסטארט-אפ המתמוטט והמצב הבטחוני המלבלב. את כוס נס הקפה שתינו בלגימות שוקקות יען כי היה טעים, וגם העוגה התאימה לו יפה. כשפניתי לפנות את כוסות הקפה הריקות לעבר המטבח, הזדעקה לפתע היקרה לי מכל. מסתבר, כי בהמשך התכנית האמנותית של הערב תיכננה לקרוא לאורחינו בקפה. זאת אומרת לקרוא להם בנס קפה. לנוכח הפליאה שהצגתי ביחס לטכניקה החדישה הזאת, הביטו בי אורחיי בחמלה לא מוסתרת וציינו כי ידוע לכל זה מכבר כי לאחרונה התגלתה במנזר טיבטי נידח שיטה עתיקה בת אלפי שנים לקריאת עתידות בנס קפה. "סליחה" הפניתי את תשומת ליבם, "דומני כי נס הקפה לא כל כך עתיק". בתגובה השתיקו אותי הנוכחים בקריאות "עוכר שמחה" ו-"אל תבלבל אותנו בעובדות" ופנו למעשה הנס. החרשתי. את השעה הבאה ביליתי בהאזנה לתחזיות המורכבות שרקחה אשתי לרעינו ("היזהרו ממכוניות ירוקות השבוע, ומעורבים שחורים גדולים שכן פלוטו מצוי עתה בזווית מרובעת מול נפטון"). את קולות הגיחוך שהשמעתי לעצמי ליוו כל הנוכחים במבטי משטמה עזים שהבהירו לי כי הגיעה העת לפרוש למנזר בודהיסטי או להצטרף אל המשחק. "אוקיי", השתכנעתי לכאורה, "הגיעה העת לגלות את האמת", התוודתי במצח נחושה, "זה לא מכבר עברתי קורס מזורז בנושאי רוחניות במסגרת חוגי ההעשרה בחברה בה אני עובד. תנו לי לקרוא לכם בכף היד". מפליא עד כמה מהר התפתו האנשים אליי. את רוח הדברים מסתבר לא היה קשה לתפוס. לפיכך שינסתי כפות ידיים וחזיתי לחברי "נסיעה מהירה שתוביל לביקור בבית גדול ולבן". רעי שחלם זה מכבר על קריירה דיפלומטית בוושינגטון חייך בשמחה. גם אשתו, שחלמה על תפקיד קונסולרי כאשת שגריר או לפחות כנספחת נספח, לא הצליחה למחות את החיוך מעל פניה. לנוכח חיוכה המרוצה של אשתו מיהרתי לקרוא גם לה בעתידה. "הארה רוחנית גדולה עומדת לנחות עליך בזמן הקרוב וההתפכחות מהבלי העולם הזה תהיה כואבת". קשה לתאר את דמעות האושר שעלו בעיניה לנוכח חבלי המשיח שהבטחתי לה. תחושת שיכרון מוזרה החלה מציפה אותי. העתיד נראה לי ורוד מתמיד עד כי הרשיתי לעצמי לדרוש לעמעם את האורות בסלון. הדלקתי מעט נרות וקטורת שמצאתי להפתעתי במגירה. אז העליתי את רוחו של דוד המלך באוב, ואף השמעתי קולות גרגור מהבטן לציין שהוא התגלגל בתקופתנו אנו לכדי חתול שבע (וג’ינג’י). אשתי ואורחיה בכו מהתרגשות. לאשתי חזיתי בפרץ של נדיבות "אני רואה שטיח חדש בעתידך" וברוח המאורעות הרוחניים גם "מפגש עם אנשים רבים עטויי לבן". אשתי החלה מהרהרת בקול רם אם כוונתי לסדנה הרוחנית בצפת שהיתה צפויה להתקיים בחודש הבא, או לחלופין לפסטיבל ’בוץ במדבר’ במצפה רמון אליו נרשמה זה מכבר. אז כבר הרגשתי ממש על הסוס. לפיכך החילותי פולט לחשים מוזרים מבין שפתי ומשביע השבעות מוזרות את רוחות אבות אבותיי בעודי צועד בחדר עטוי טלית שאילתרתי ממפה ישנה כשאני מנופף בידיי כשבשבת. אין צורך לומר, כי אורחיי ואשתי התרשמו עמוקות מעוצמת הרוחניות הגבוהה של נשמתי ומיד התפתח בינם לבין עצמם דיון על גלגולי הקודם. "גילגול?" שאלתי, "הרי זה פשוט. לימדו אותנו בסדנה טכניקה מיוחדת לזיהוי גלגולים קודמים", אמרתי והתייצבתי מאחורי הספה. אז בקריאה אינדיאנית עתיקה התגלגלתי לאחור. הספה שהיתה אמורה להימצא שם חמקה מתחתי ואני נחתתי היישר על השולחן שפיזר שאריות קפה ועוגה בחן ניכר על השטיח היקר של אשתי, זכרו לברכה. מה אומר? כאב לי. וזה היה עוד כלום לעומת כמה שיעלה לי שטיח חדש. בינתיים כדור הבדולח הבוהק הועף לאוויר ובקשת עגולה ומדויקת נחת על ראשה של האורחת היקרה שלנו. ההיא, המומה מעוצמת ’ההארה הרוחנית’ לה זכתה, פילבלה בעיניה וקרסה. בעלה לא היסס, תפס אותה ודהר אל הרכב. ’בנסיעה מהירה’ הוא הגיע עד בית החולים (’גדול ולבן’) כשאנחנו מתלווים אליהם. בבית החולים נכנסה מיד אשתי לדיון עם גדודי האחיות והרופאים עטויי החלוקים (הלבנים), שואלת אותם למצב בריאותה של חברתה ’המוארת’. אני מצידי זיהיתי את הפוטנציאל הטמון בי ופתחתי דוכן קטן לרפואה אלטרנטיבית ותיקון גלגולים בפינת חדר המיון. "אני חזי קורא העתידות וחוזה הצפונות" בישרתי לסובבים. חיש קל התהווה תור אל מול הספסל עליו ישבתי. לאחר כמה שעות של סמיכת נופלים וחיזוי קריית עתידים, נראה היה לי, כי הגיעה העת לפתוח ישיבה מסודרת, ’חזון חזי’. לתרומות אנא פנו אליי, ויהיה השם אלוקינו עימכם. מאאאתיים שקל בבקשה. ————————————————————————————- ’ולקינוח’ הוא סיפורו של חזי ריין, ישראלי כמוני וכמוך האוהב את החיים הטובים, ובייחוד את היין והמזון המלווה אותם. חזי לוקח אותנו עימו במסע דרך סיפורים מסיפורים שונים אודות חייו וחוויותיו הן בישראל והן בטיוליו ברחבי העולם. האסופה של קורותיו מצחיקה עד דמעות ומאפשרת הצצה חטופה לתמונות מוזרות ביותר בחייו של ישראלי המנסה להתמודד עם המציאות דרך אספקלריית אהבת החיים הטובים. אף אם הרפתקאותיו של חזי נדמות לעתים קרובות משונות במיוחד, הרי שהן מוזרות מדי מכדי לחשוד שהן אך ורק פרי דמיונו הקודח. לרכישת הספר