מאת עפרה בר – הון
תשאלו מה יש לי לחפש ביער בלילות עם כלב ציד וטבח משוגע באיטליה? פנצ’טה הכלבלב רחרח את האדמה, נעצר, רחרח שוב, נבח שתי נביחות קצרות והחל לחפור כמו משוגע באדמת חבל פיימונטה הקדושה.
השף ג’ורג’יו ניסה לסחוב את 120 הקילוגרמים שלו במעלה הגבעה וזינק על פנצ’טה המסכן. פנצ’טה המבוהל זז הצידה וג’ורג’יו המיוזע החל לחפור בעצמו, בעזרת ידיו השמנמנות ובעדינות רבה, תחת עץ האלון. לאחר מספר שניות הוא קם ואחז בידו גוש קטנטן מכוסה באדמה. הוא נזף בפנצ’טה המסכן, "זו פטריית כמהין כמו שאני יוליוס קיסר". ציד פטריות הכמהין בחבל פיימונטה, לא רחוק מהעיר אלבה, הוא ספורט איטלקי משונה. בהתחשב בעובדה שמחירו של קילוגרם כמהין יכול להגיע ל-3000$ ויותר, תלוי באיכות הפטריה, זה אחד מענפי הספורט הרווחיים בעולם. אפילו יותר מכדורסל בליגת ה- NBA . חברי השף ג’ורג’יו, בעל מסעדה מכובדת בטורינו, היה טיפוס מאד לא ספורטיבי. הוא מעולם לא זז שלא לצורך ובילה את רוב חייו רחוק מהפרקט, בבישול וטעימות במטבח. רק אחרי דבר אחד הוא היה מוכן לרוץ, לרוץ כמו משוגע – פטריות כמהין. מדי שנה, בעונה, בין נובמבר לינואר, הוא היה יוצא בלילה עם פנצ’טה לחפש את הפטריות הנדירות. כמהין צדים בלילה, כדי שהציידים המתחרים לא ישימו לב לעקבות ויגנבו את האוצר היקר. כך מצאתי את עצמי ביער, בחצות, שיני נוקשות מקור, אוזני כשני שלגונים, רודפת אחרי טבח, שרודף אחרי כלב, שרודף אחרי פטריה. ומחול השדים הזה רק החל. הלילה עוד היה מאד ארוך. בכל פעם שפנצ’טה נעצר והחל לרחרח, ג’ורג’יו היה קורא בשמחה "בראוויסימו!" ומזנק על הקרקע בלהט. בעודו חופר בעדינות, עיניו בורקות ופיו מזיל ריר, הוא תאר בפרוטרוט איך הוא מכין לי ריזוטו כמהין, חביתה עם כמהין, פסטה עם כמהין ולקינוח, עוגיות כמהין. לפעמים הוא היה מוצא פטריה בינונית ולפעמים גדולה יותר. אני רק רציתי לחזור למסעדה בטורינו, להדליק את האש בתנור העצים, לחמם את אוזני המסכנות ולאכול קצת ריזוטו עם כמהין ושמנת, אך הרעב של ג’ורג’יו לכסף גבר על הרעב שלי. הוא כבר דמיין איך הוא מוכר חלק מהפטריות שנותרות לו בשוק ורוכש לו עוד שעון אופנתי או כמה מניות בבנק. בקצה היער, ליד עץ אלון גדול במיוחד, נעצר פנצ’טה, רחרח, עיקם את אפו והחל לחפור. כאן אולי המקום לתת קצת כבוד לכלב ולספר לכם כי הכלבלב הוא לא סתם כלבלב. לפני שנים רכש אותו ג’ורג’יו ממכלאת הכלבים של משטרת טורינו. השוטרים טענו שהוא כלב גישוש איום ונורא ומעולם לא הצליח להריח חומרי נפץ או חומרים אסורים אחרים במסגרת הקריירה המשטרתית שלו. ג’ורג’יו האמין שניתנה לכלב ההכשרה הבסיסית הנכונה ואכן הוא צדק. הוא קרא לו פנצ’טה, על שם הנקניק האיטלקי המפורסם, והרגיל אותו לריחן של הכמהין. הכלב התגלה ככישרון מזהיר וג’ורג’יו התעשר מכישוריו. פנצ’טה מעולם לא עיקם את אפו כפי שעיקם באותו רגע. הוא הביט בג’ורג’יו בעיניים עצובות והחל ליילל ללא הפסקה. ג’ורג’יו ניסה להרגיע אותו כדי שהציידים המתחרים לא ישמעו ויבואו, אבל פנצ’טה לא נרגע. ג’ורג’יו חפר בעדינות ומתוך האפלה הציצה לה שקית ניילון גדולה ובה אבקה לבנה. "דיו סאנטו!" קרא ג’ורג’יו בהתפעלות. הוא ניקה את השקית ונשען על עץ האלון. פנצ’טה, שכנראה זיהה את האבקה הלבנה עוד מימיו במחלק הסמים של טורינו, החל לנבוח ולחשוף את שיניו בתוקפנות. שלושה טיפוסים מפחידים, לבושים בחליפות שחורות, הקיפו אותנו תוך שניות. לא היו להם כלבים. מה שכן היה להם, אקדחים גדולים ושחורים, שהופנו לעברנו. שיטה משונה לצוד כמהין עם אקדחים, חשבתי לעצמי. את הצעקות באיטלקית לא הבנתי. ג’ורג’יו אחז בשקית וצעק עליהם בחזרה. תוך שניה הם דרכו את האקדחים. נהיה שקט ורק פנצ’טה ילל בפחד. אני ניסיתי לחייך אליהם וזכיתי לקללה עסיסית שדווקא הבנתי, אבל אני לא רוצה לחזור עליה. הסברתי להם ’באנגלי-טלקית’ מדוברת, שאנחנו מחפשים פטריות למסעדה, אבל הם לא הבינו וירו שתי יריות באוויר. כנראה שעל עץ האלון בדיוק נמנמה לה ציפור, כי היא צנחה ומתה בדיוק ליד רגלו של אחד מהם, הוא נבהל ורץ לעבר ג’ורג’יו, כשהוא מנופף באקדח. ג’ורג’יו הפיל את השקית והחל לרוץ, כמו שלא רץ מימיו. פנצ’טה עקף אותו והחל להוביל. אני, שלא ראיתי שום טעם להמשיך לעמוד שם, התחלתי לרוץ אחריהם וכך שוב מצאנו את עצמנו רצים בשיירה ביער, רק שהפעם איום על חיינו היה התמריץ. לאחר מספר דקות, כשהסתובבנו לאחור, הם נעלמו. יצאנו מהיער עם 150 גרם כמהין. הם יצאו ממנו עם 20 קילו קוקאין. איך אנחנו יודעים את זה? ראשית כי טלפנו מיד באופן אנונימי למשטרה ועזרנו להם קצת. שנית, כי בעיתון של הבוקר הופיעה החבורה על העמוד הראשון. הם נתפסו על ידי ניידת משטרה על הכביש לטורינו. מסתבר שיער הכמהין היה גם היער שבו היו מטמינות הכנופיות הגדולות של המאפיה את הסמים שלהן, כדי לטשטש ראיות עם ריחן החזק של הפטריות. רק פנצ’טה, כלב המשטרה המאומן שלנו הצליח לחשוף אותם. חזרנו למסעדה וג’ורג’יו הכין לי חביתה עם כמהין ולפנצ’טה נתן עצם גדולה. האמת, טעמן של הכמהין מעולם לא הלהיב אותי, אך חווית הציד היתה בלתי נשכחת.