האיסלנדי המעופף

מאת עפרה בר-נון

שבע ושלושים בבוקר. צלצול קצר בדלת הדירה שלי. האיסלנדי נחת. מטר תשעים ומשהו של יציקה ויקינגית חייכנית, קצת דומה לטרול הרים. כשפגשתי אותו בטיול בסקנדינביה, לא חשבתי שהוא ייקח ברצינות ובמהירות שכזו את ההצעה שלי לבקר בישראל. עכשיו הוא כאן.
קפץ לביקור בזק של יומיים בתום טיול גמלים מסעיר באפריקה. באיסלנד הוא שף מאד מפורסם. אז במקום לקחת אותו לכותל המערבי, שיבכה קצת, או לכנרת כדי שינסה ללכת על המים, החלטתי להכיר לו את המטבח הישראלי המקומי. הוא גם נראה מאד גדול ורעב והביע התעניינות במטבח המזרח תיכוני. הזמנתי אותו לאכול ארוחת בקר. "את הכדורים הקטנים מכניסים לפיתה, לדחוס, לדחוס, זה חופשי". הסברתי לו איך מעמיסים פיתה בעשרה כדורי פלאפל ועוד נשאר מקום לקצת חמוצים. אלימלך חייך אלי מעברו השני של הדוכן, "תראי איך הגוי שלך מסתבך עם העמבה. התיירים האלה, לא מבינים כלום. הופה! הנה הלכה לו העניבה". עניבת המשי הכחולה של האיסלנדי, זכתה לשפריץ נדיב של עמבה ריחנית, שניתזה מן הפיתה הגדושה, ונראתה כמו ציור אבסטרקט של קנדינסקי. לאחר המנה השנייה וחצי הוא שיהק, שבע והכריז, "שעניבות אפשר להחליף אבל מעדן כזה טעים עוד לא אכלתי מימי!", מיד הוא הזמין את אלימלך למסעדה שלו בקצה השני של העולם הקפוא והתעקש שיחליפו ביניהם כרטיסי ביקור. לאלימלך לא היה כרטיס ביקור אז הוא נתן לאיסלנדי מפית עם מספר הטלפון שלו בבת ים וכתמים של טחינה. המשכנו לכיוון הטיילת של תל אביב, שיראה קצת שמש ואולי יתפוס קצת צבע. אומרים ש"אין כמו יפו בלילות", אבל לדעתי, אין כמו יפו בצהריים, ואם אפשר, עם צלחת עמוסה בחומוס טרי. האיסלנדי הצליח להידחק בקושי בין עשרות האנשים שגדשו את המקום. ברקע, שירים של אום כולתום וניחוח גרגרי החומוס המשכר. שלוש כוסות של ערק לבנוני סידרו לו חיוך מטומטם על הפרצוף והוא התאמן בתנועת השפכטל המזרחית, בה מעמיסים את המשחה האלוהית על הפיתה. את האירועים הבאים, שיצאו מכלל שליטה, קשה לתאר במדויק. הם קרו מאד מהר והסתיימו בביקור בתחנת המשטרה של יפו. הטרול, שהיה בעליהן של שתי ידיים עצומות ומגושמות, התבלבל קצת בכוריאוגרפיה המדויקת של תנועת ניגוב החומוס המזרחית ואיכשהו, לחלוטין בלי כוונת זדון, מישהו שישב לידו חשב שהוא עושה לו תנועה מגונה מזרחית מסובבת. מיד השתרר שקט בחומוסייה וארבעה סועדים עצבניים קמו מהשולחן והתקרבו לעבר האיסלנדי עם מזלגות שלופים ומבט של רצח בעיניים. הם תפסו את ראשו הענק של האיסלנדי ודחפו אותו היישר לתוך צלחת החומוס. הוא כמעט והתעוור מהפול, אך התאושש במהירות. בתגרה שהתפתחה שם, השתתפו חמישים איש לפחות, נשברו עשרה שולחנות, נופצו שלושה חלונות, מאה צלחות וארבעים כוסות. ממש מזל טוב! המזל הפחות טוב היה שבאזור הסתובבה בדיוק ניידת משטרה, שהזמינה ניידת גדולה יותר, שלקחה את כל המשתתפים בקרב לתחנת המשטרה של יפו. אתר תיירותי מפוקפק, שבדרך כלל אינו נכלל בסיור ’ישראל היפה, שמונה אתרים אטרקטיביים בשלושה ימים’. ריח הערק שנדף מפיו של הטרול הזועם, לא תרם לניסיונותי להסביר למפקד התחנה, שהתייר שלי בא במטרות שלום ולא כדי לחסל את מלכי החומוס של יפו. בשעה שלוש בבוקר הם הסכימו לשחרר אותו בתמורה לאלפיים דולר במזומן והבטחה שלא יתקרב ברדיוס של מאה מטר לחומוסייה במשך שנתיים תמימות. כשהתקרבתי לתא שלו כדי להודיע לו שהוא משתחרר, הוא שמח מאד, אבל ביקש עוד כמה דקות כדי לסיים את תבשיל האורז והשעועית שהוגש לו והכריז שוב, איך לא, ש"מעדן כזה טעים עוד לא אכלתי מימי!" בשעה חמש בבוקר קשה למצוא משהו להראות לתייר ובכל זאת רציתי לסיים את חווית הביקור באופן עליז יותר. אחרי שתי מנות פלאפל, שלושת רבעי קערה ענקית של חומוס והרבה אורז עם שעועית במסטינג, לא הייתי בטוחה אם התחנה הקולינרית הבאה היא מה שהוא באמת צריך למערכת העיכול שלו, אבל הייתי חייבת לתת לו לטעום מהחמין של אימא שלי. יותר ישראלי מישראלי. כזה דבר בטח אין לו במסעדה שלו בקצה העולם. לפני הזריחה התגנבנו למטבח. הסיר העצום עמד על פלטה חשמלית, מכוסה במגבת ישנה ומדיף ריחות גן עדן של חמין ספרדי וילדות. עוד שני תפוחי אדמה, כף שעועית וחצי ביצה קשה והסיר התרוקן. הוא אכל סיר חמין שלם, שבדרך כלל מספיק לגדוד של עשרים דודים, דודות ונכדים. וכן, כמובן: "מעדן כזה טעים עוד לא אכלתי מימי!". "אני מקווה שיש לו ביטוח רפואי מקיף", רטנה האחות הראשית של חדר המיון באיכילוב, כשהיא מגלגלת את המיטה במאמץ רב לאורך המסדרון. האיסלנדי היה מוטל על המזרן, מחזיק את בטנו, נאנח ומתבונן בי, באחות ובאורות הניאון שבתקרה בבהלה. "על פי הצילום שערכנו האורח שלך יאלץ להתאשפז למשך שבוע במחלקה הגסטרולוגית של בית החולים להשגחה צמודה", הסביר לי הרופא בחשיבות רבה. "מה קרה לו?" שאלתי בפחד. "הוא כמעט והתפוצץ! כנראה שאכל משהו לא טוב. ככה זה, הם לא רגילים לאוכל במזרח התיכון וזה מה שקורה. תגידי, הוא אכל משהו ספציפי במהלך 12 השעות האחרונות?" "אולי קצת יותר מדי קטניות. אבל אני לא בטוחה", לחשתי בתמימות. "נאשפז אותו בבידוד. הוא לא יכול להיות בקרבת חולים אחרים", פקד הדוקטור על האחות והוסיף, "ותעשי לי טובה, האחות שולה, תפתחי בחדר היטב את החלון. אנחנו לא רוצים נפגעים נוספים במחלקה". לאחר כמה חודשים, בחג המולד, קבלתי מהאיסלנדי גלויה ’קרירה’ עם עצים מושלגים וזוג איילי צפון. הוא ברך אותי בקצרה ובנימוס בשנה אזרחית טובה והודיע שהוא לא חושב שישוב לבקר כאן בעשור הקרוב. באמת חבל, כי בדיוק שמעתי שפתחו מחדש את החומוסייה ביפו לאחר התיקון של נזקי הקטטה.