מאת עפרה בר נון
""קוניצ’יווה", ברכתי אותם לשלום, במילה היחידה שידעתי ביפנית. "אריגטו!" הם צעקו יחד בהתלהבות, הנהנו, והגישו לי מתנה, בקבוק של וויסקי יפני הנקרא יאמאזאקי. כן, יש בעולם וויסקי יפני והוא אפילו משובח. שאר השיחות באותו היום התנהלו באנגלית. אני מדברת באנגלית והם לא מבינים מלה ומהנהנים. "תחנה ראשונה, צפון הארץ והכנרת", הסברתי פני לתייר." הטור של עפרה בר נון
מחקרים רפואיים בישראל מראים כי כל ילד שלישי בארץ סובל מהשמנה. במקום לטפל בתופעה המדאיגה, החליטו לנצל את תפיחתו של הדור הצעיר ולעודד בארץ ענף ספורט חדש, היאבקות סומו. כדי לזכות בתואר של יוקוזונה, מתאבק סומו מהדרגה הגבוהה ביותר, צריך ילד ישראלי שמנמן לנהל אורח חיים מיוחד. כדי להגיע למשקל מכובד של גור פילים, עליו לאכול מדי יום כמויות גדולות מתפריט מרק, בשר ודגים יפני עשיר ולשתות הרבה מאד אלכוהול. לאחר הארוחה תופסים תנומה ומשתדלים לא לזוז יותר מדי. אם גם הילד שלכם מונח עכשיו מול הטלוויזיה, לאחר ארוחת צהריים דשנה, בידו שקית במבה והפעם האחרונה שהוא יצא מהבית כדי לרוץ הייתה אחרי ה’אוטו גלידה’ השכונתי, ייתכן שמסתתר בו סומו קטן, המנסה לפרוץ החוצה. לפני שאתם מתקשרים למתנ"ס העירוני ורושמים את יורש העצר העגלגל לחוג סומו, חשוב לציין שבישראל ענף הספורט הזה עדיין בחיתוליו ואני מתכוונת בדיוק לאותם חיתולים מגוחכים שלובשים לוחמי הסומו בזירה. אנחנו הישראלים לא לומדים לקח. בשנות השמונים ייבאנו את רוד סטיוארט האנגלי לשיר בישראל ונתקענו עד היום עם משקה מבחיל של ספרייט ובירה – השנדי. בשנות השבעים, הערצנו את השיער הארוך של ג’ון לנון וקיבלנו לכל החיים את הפריזורה המקומית המבהילה של צביקה פיק. בשנות התשעים, נהיינו אמריקאים, לא אכלנו כלום, עשינו דיאטה, רצנו מרתון ושמרנו על סגנון חיים בריא. מה יצא לנו מזה? עכשיו, בשנת 2010, נביא את הסומו לארץ ונגדל כאן דור של היפופוטמים אלימים. "תאספי את מתאבקי הסומו מהמלון בבוקר. אני סומך עליך שתעשי להם סיור יפה בארץ. תבואי עם רכב גדול, הם צריכים הרבה מקום". הפקיד המיובש מאיגוד הספורט, נתן לי הוראות אחרונות למשימה. לפעמים מבקשים ממני גופים ציבוריים לארח אנשים חשובים מחו"ל, בעיקר כאלה שאוהבים לאכול. אני עושה להם טיול קטן בארץ, מסעדה טובה, קצת ארץ קודש, הרבה אוכל ים תיכוני ומצב רוח טוב. לא תמיד רצים האורחים שלי למשרד הפנים ומגישים מיד בקשה לעשות עליה, אך הם בהחלט נהנים. המתאבקים טאקאשי וסאקורה, המתינו לי על המדרכה בחלוקי המשי המסורתיים שלהם, כמו שני אוהלי מחאה תאומים ענקיים. המכונית הכי גדולה בחברת ההשכרה בקושי הכילה אותם והם נדחסו למושב האחורי, כשהם עוצרים את נשימתם. "קוניצ’יווה", ברכתי אותם לשלום, במילה היחידה שידעתי ביפנית. "אריגטו!" הם צעקו יחד בהתלהבות, הנהנו, והגישו לי מתנה, בקבוק של וויסקי יפני הנקרא יאמאזאקי. כן, יש בעולם וויסקי יפני והוא אפילו משובח. שאר השיחות באותו היום התנהלו באנגלית. אני מדברת באנגלית והם לא מבינים מלה ומהנהנים. "תחנה ראשונה, צפון הארץ והכנרת", הסברתי פני לתייר. לפי המסורת הסומו אינם נוהגים לאכול ארוחת בוקר. כך שומרים עליהם מאוד רעבים בשאר היממה. בשעת הצהריים, כשהכנרת פרושה לפנינו, הורידו הסומו את החלוקים, טבלו במים ובחדשות הודיעו בהתרגשות שהמפלס עלה בארבעה סנטימטרים. הם בנו תיאבון ובמסעדת הבשרים הגלילית הזמינו חמישה קילוגרמים של בשר עגל על האש וקינחו בתרנגולות, וחצי חבית של בירה. החשבון 3,500 שקלים. בדרכנו לירושלים, טאקאשי לא הצליח להידחס מאחור וישב לידי. "אריגטו", הוא הנהן וטפח בשמחה על בטנו. בירושלים, הם טיילו בין החומות והתעניינו מה אוכלים. בסמטאות השוק צדה עינם את המשחה הלבנה והפיתות והם התנפלו בסערה על חומוסיה. החומוס, שהיה אמור להספיק להזין את כל תושבי הרובע הארמני, חוסל תוך דקות וערמה של עשרים פיתות נעלמה. החשבון, 750 שקלים וחוזה בלעדיות לייבוא החומוס לטוקיו. כשעמדנו מול השקיעה ביפו הם לא היו מרוכזים בנוף והתעניינו מתי אוכלים ארוחת ערב. את ההזמנה במסעדת הגורמה המפוארת מול הים עשיתי לפני שבועיים וביקשתי שלכל אורח יהיו שני כסאות. השף יצא מהמטבח לקבל את האורחים מיפן ומיד התקשר לספקים שישלחו לו עוד חומרי גלם בדחיפות. המנות המזעריות שיצאו מהמטבח, לפי מיטב המסורת האנינה, נבלעו תוך שניות והחשבון שלי תפח למימדים מפחידים. שלושים מנות ראשונות, חמש עשרה מנות עיקריות, עשר מנות ביניים והמון קינוחים. הסומואים חייכו באושר והצטלמו עם השף שכבר דמיין כיצד הוא רוכש דירת גג קטנה בתל אביב על חשבון השולחן שלנו. הייתי חייבת לשים לזה סוף. חצי שעה נוספת של הזמנות מהתפריט ואני צריכה למשכן את הבית שלי. שלפתי את בקבוק הוויסקי יאמאזאקי שלי והתחלתי למזוג לכוסות. כוסית לי ושאר הבקבוק ליפנים. מזקקת הוויסקי הראשונה ביפן הוקמה בשנת 1923, לאחר שלמדו מהסקוטים והצליחו לייצר סינגל מאלט שהתפרסם בכל העולם. היום הם מייצאים וויסקי יאמאזאקי ל-25 מדינות ברחבי העולם. העניינים התחילו להתחמם והסומואים שהשתכרו לגמרי התחילו להתווכח ביניהם מי יכול לשתות יותר וויסקי ולהישאר לשבת על כסא אחד בלי ליפול. פתאום, בלי הודעה מוקדמת הם הורידו את החלוקים, נשארו עם החיתולים, פינו לעצמם כמה סועדים ויצרו זירה במרכז המסעדה. הם ציירו עיגול גדול בעזרת רוטב ויניגרט, פיזרו מלח גס בהינף יד, ממש לפי כללי קרב סומו אמיתי והחלו לדחוף אחד את השני. מי שיוצא מהזירה ונוחת על הצלחת של אחד הלקוחות המבוהלים מפסיד. הקרב הסתיים בתיקו והמפסידה הגדולה הייתי אני. חלק מהחשבון שהסתכם בעשרות אלפי שקלים וכלל גם את שיפוץ המסעדה, הסכים למזלי לשלם איגוד הספורט, שהחליט שענף הספורט היפני אלים ומסוכן עבור ילדי ישראל השמנמנים. גם לא נשאר להם תקציב לפיתוח אומנות הלחימה אחרי השיפוצים. אם בכל זאת תחליטו לשלוח את הילד שלכם דווקא לשיעורי סומו, השתדלו להרחיק אותו מהיאמאזאקי המצוין ולבקר איתו רק במסעדות פועלים זולות. Ofrax7@hotmail.com