מאת צאלה רובינשטיין
למרות שהתארחו באחד המלונות היוקרתיים המורגלים באירוח כנסים בינלאומיים, לרגע נראה היה כי טיוני ובעלה יאכלו את ארוחת ערב השבת שלהם קרה, במגשים שלTake away
שלושה במטבח אחד: היא, אני ומנהל המזון והמשקאות של המלון המהולל. לפי שעון פירנצה עוד מעט נכנסת השבת לטוסקנה, ונראה כי טיוני כבר רוצה לוותר על הכל, לעלות לחדרה ולהדליק נרות שבת. "חכי רגע, רק מתחיל הסרט", אני פונה אליה, "ובסוף יהיה לו האפי אנד. צריך רק סבלנות ויכולת בירבור". חיוך הרפתקני עולה על פניה, למרות שלדעתי אינה מבינה הרבה מהשיחה הקולחת המתנהלת לה ביני לבין מנהל המזון והמשקאות. "סניור ג’ורג’יו? בון ג’ורנו, אני עם המשלוח לאורחים שלכם". "אה סי, זו את שהתקשרת לפני כמה ימים. גם הבוקר דיברנו, לא? בשביל מה להתקשר פעמיים? אם לא היה לי הזיכרון שלי פה לא הייתי המנהל. אה, כן אמרת לי שהם לא אוכלים מהאוכל שלנו. כשר? כן, שמעתי על המטבח הזה. טוב תראי לי מה יש כאן". "תודה, אך אין צורך לפתוח. האורחים ידאגו לכך בעצמם. רק להכניס לתנור לחימום, אם אפשר אפילו עכשיו לפני ארוחת הערב של המלון. הם יאכלו בחדרם". "מה בחדר? איך אפשר לאכול בחדר? תראי איזה בופה יש לנו היום. תגידי להם שירדו שיאכלו עם כולם מהכנס, זו ארוחת הגאלה". "גרציה, באמת, אבל הם לא יכולים. אם אפשר בבקשה רק לחמם וכפי שסיכמנו לתת להם כלים חד פעמיים. פה זה לא קמפינג, סניורה, אין לי כלים חד פעמיים. הכל פורצלן סוג א’. חוצמזה התנורים מלאים, אין לי מקום לחמם". "אלה בסך הכל שתי תבניות לשני אנשים, לא תופס הרבה מקום. ממש כפי שסיכמנו". "סניורה, יש לי מאתיים אנשים להאכיל עוד שעתיים, כל התנורים תפוסים". "ברור, אך מכיוון שעכשיו רק חמש אחר הצהריים וארוחת הערב מוגשת בשמונה, אפשר אולי למצוא מקום בתנור? אפשר לשאול את אחד הטבחים?" "ריקרדו, למה התנור הזה ריק? אה, כבר גמרתם לאפות הכל הבוקר? טוב, סניורה, אולי נמצא מקום". "וכלים חד פעמיים? כפי שאמרת צריך להיות לך באיזשהו מקום במלון… יכולתי לדאוג לכך בעצמי, כמובן, אילולי טענת בנחרצות שאתה יכול לספק את כל השגעונות של האורחים שלך, כפי שקראת לזה בשיחתנו הטלפונית הבוקר…" "סניורה, אין לי זמן לדברים האלה. עוד שעתיים יש לי מאתיים איש להאכיל. כבר אמרתי שהערב זאת ארוחת הגאלה? את ראית איזה לוק יש לחדר אוכל? הכל אני, סניורה, מביא לפה את כל החידושים מכל העולם". "באמת מרשים, לא ראיתי שולחנות ערוכים כאלה באף מלון באזור. זה הכל מטיולים שלך בעולם?" "השתגעת? אני מספיק לי להסתובב באיטליה. העולם בא אלי לכאן עם כל התיירים האלה, כל אחד והשיגעון שהוא מביא איתו. ככה, תאמיני לי, לומדים הכי טוב מה יש בעולם. אבל את השולחנות כמו שאת רואה אותם ככה ראיתי במילאנו. שלחו אותי מהעבודה לכנס". "וכלים חד פעמיים? עוד מעט נכנסת שבת". "אין לי, סניורה, אין לי, כבר אמרתי לה שהכל אצלי פורצלן? ריקרדו, תפתח פה את הדלת של המזווה תוציא את מה שנשאר מהפיקניק של האנגלים. הכל שם מפלסטיק אני לא נוגע בזה אבל אם האורחים מתעקשים אז אני נותן שירות הכי טוב שיש. סניורה, אצלה בקייטרינג היא מגישה בפלסטיק?" "פלסטיק? חלילה לי מעשות זאת! אצלי הכל בטרה קוטה סוג א’, סניור. אבל אני כמוהו, מקשיבה לאורחים שלי. ירצו חלת שבת ביום שלישי? יקבלו!" "כבר בפעם הראשונה שהתקשרת לתאם את המשלוח ידעתי שיש לי עסק עם מי שמבין עניין. הנה תראי איך הגברת עכשיו מקבלת הכל לחדר. את בטוחה שהם לא ירדו לאכול עם כולם? כבר הראיתי לך את חדר האוכל?" בסצינה האחרונה של הסרט נראית טיוני עולה בגרם המדרגות המרהיב של המלון, אוחזת בסכו"ם מפלסטיק כשמאחוריה משתרך טבח הנושא שתי תבניות חמות ומהבילות, המצלמה בזום-אין על חלת השבת הטרייה, ונראה כי אכן שבת המלכה תתקבל בשעתה היעודה. אחרי הסרט: דיון פתוח הדיון בינינו התנהל, כמובן, בגוף שלישי יחיד הנדרש בשפה ובתרבות האיטלקית, כיאה לריחוק המכובד בין שני אנשים שאינם מכירים זה את זה. כבר מזמן עלה בדעתי שהריחוק המאולץ הזה מטרתו אחת היא: התרחקות לצורך התקרבות. במה דברים אמורים? במונחים של הנדסת תעשייה וניהול, כל שלב בתהליך אמור לתרום לו ערך מוסף. במונחים של האימפריה הרומית לשעבר, כל המכביר שלבים חסרי משמעות לתהליך הרי הוא מבורך: כך נוצר כר פורה לשיחת חולין עקרה לחלוטין, שכל חשיבותה היא בקיומה. כאן באה לידי ביטוי היכולת הרטורית של בעל המונולוג, יכולת ההתפלפלות שלו וכישרונו לחזור על אותו טיעון במלים נרדפות. אם נוסיף לכך את הכשרון האיטלקי המולד להפוך כל דבר למורכב ומסובך יותר, כזה שמוצא ממנו נראה כבלתי אפשרי עד למערכה הסופית בו הדברים מקבלים תפנית לא צפויה, ואפילו – מאמא מיה! – הרגע בו נראה כי דברים עשויים לבוא על פתרונם. בדיוק ברגע גורלי זה, בין תקווה לייאוש, בדיוק ברגע שבו אתה מבקש לשוחח עם הממונה, בדיוק כשנראה שהשעה האחרונה הייתה כולה שיחה בטלה ועקרה, שלא נראה כי ימצא ממנה המוצא לסיבוך הבלתי אפשרי שאליו נקלעת, לסיטואציה הבלתי אפשרית בהם דברים מתעקמים להם כך סתם ללא סיבה – או אז מפציע האור בקצה המנהרה בדמות השאלה "אפשר לפנות אליו ב’אתה’? המעבר לפנייה בגוף שני יחיד אומר שהמשבר עומד להסתיים, שהרי אם אנו פונים אחד אל השני ב’אתה’ פמיליארי, אנחנו כבר כמעט חברים והקונפליקט שהסתמן מוצא את דרכו החוצה. פנו אליך ב’אתה’ ולא ב’הוא’? סימן שהמצב המורכב אליו נקלעת שלא ברצונך וללא סיבה ימצא את המוצא המתאים, ושמי שהכניס אותך למבוך הוא גם זה שיוציא אותך ממנו, בארשת ניצחון של "תראה איך בסוף אצלי הכל מסתדר". כל זאת, כמובן, גם בעזרתה האדיבה של השפה האיטלקית המאפשרת בימינו דילוג קליל מגוף שלישי לגוף שני בלי לעורר שערוריות של כבוד. מלבד העובדה שיש אנשים שרוצים לאכול בכלים מפלסטיק ושלא יפתחו להם את המגשים, אלא יחממו אותם בלבד, יש את העניין של תקני רשויות הבריאות שמקפידים קלה כבחמורה על חמרי הגלם שנכנסים למטבחים. מנהלי המזון והמשקאות – בצדק – מדקדקים בכל מה שלא הגיע ישירות מהספקים שלהם. אז מה אם הכל מתואם ימים מראש, והמשלוחים מגיעים בצירוף רשימת הספקים הנדרשת בחוק? אם הכל סגור ומתואם על מה נדבר? מה, ניפגש סתם ככה בלי לדסקס כלום? למה לא ליצור סיטואציה שבה יהיה על מה להתווכח, אולי קצת להתעקש, להתפלפל – בלי חלילה להרים את הקול, למרות הקונפליקט המסתמן – ואז באלגנטיות לצאת מהמבוך, כשלכולם ברור מי מוציא אותנו באלגנטיות מהתסבוכת: זה שיצר אותה. והשעה הבטלה? אה, אותה נרשום ב’שעות נוספות’ על כרטיס העבודה. אלא מה? tzeelar@gmail.com