הו, הסלע האדום, האדום

מאת מירה איתן

בחודש האחרון ערכה מירה איתן טיול שהתחיל באילת, המשיך בירדן – בפטרה ובעקבה, והסתיים בעבדת שבנגב. הטיול הזה לא היה אמור להיות קשור ליין, אך להפתעתה הרבה, היין חזר אליה כבומרנג מספר פעמים. אז כהרגלה, אם יש יין, יש על מה לכתוב ולשתף את הקוראים הנאמנים
ב-14 בנובמבר, ערב חגיגות הבוז’ולה, הגעתי לעיר הדרומית אילת. מי שלא ראה שמחה אילתית אמיתית לא חגג במסיבת הבוז’ולה בעיר, בחנות שנקראת ’משקאות אילת’, השייכת לערן לס ובת זוגו, בסמטת התופרת שבאזור התעשיה. עשרות אילתים שמחים הסבו אל שולחנות ארוכים לפני החנות העמוסה, כשנגן גיטרה הנעים את האווירה החמימה. כוסות היין הצעיר נמזגו כאילו אין מחר ואת כל השמחה הזו ליווה גם שוקולטייר אילתי בשם יניב ינובסקי, שהמתיק את הערב בתופיני שוקולד מעניינים. חבל היה לעזוב את הערב השמח ולחזור למלון, אך למחרת חיכתה השכמה מאד מאד מוקדמת. עיר חופשיה ממיסים השכם בבוקר, בשעה 06:30, שעה שלא מוכרת לי בדרך כלל (לפחות לא מן הצד של הבוקר), התייצבנו חבורת אנשים בגבול ירדן. בצידו השני של הגבול חיכתה לנו מדריכה ירדנית קטנת קומה, אך בעלת חוש הומור גדל מימדים ורכב שלקח אותנו אל היעדים המבוקשים. את הטיול עשתה סאלאם, המדריכה, למעניין ומרתק בזכות אישיותה והשרתה אווירה מצויינת, לבבית וחמה. כשמסתכלים על עקבה מאילת העיר נראית כמשתרעת על שטח גדול למדי. ואכן, חיים בעיר קרוב ל-90 אלף תושבים, באזור חופשי ממיסים, המוקף סלעים, אבני גרניט אדומות וחולות צהובים. העיר, המשמשת כנמל היחידי של המדינה, משמשת כמרכז תיירותי, בעיקר לצלילה וגם ליצוא פוספטים ויצוא קונכיות. התושבים מתפרנסים בעיקר מתיירות, בעיר המתחדשת ומתפתחת בצעדי ענק ומאיימת על עיר הקיט אילת, שנרדמת כנראה בעמידה. בתי מלון מפוארים במחירים זולים בהרבה מאשר באילת, חוף ים יפהפה, שוק ענק המציע מכל טוב הארץ, ואפילו חנויות אלכוהול במחירי דיוטי פרי (אבל זהירות, לא לקנות, יש שמועות על זיופים רבים באזור). בדרך מעקבה לפטרה עוברים את ואדי רום, ישוב בדואי, עליו מספרת לנו סאלאם כי הממשלה שמעודדת את הבדואים ללמוד ולהשתלב בחברה, הקימה מקומות ישוב ושכנעה את השבטים הנודדים להתיישב בישובי הקבע עבור אוכל בחינם. חלק מהבדואים עברו לבתים ולא ויתרו על הכבשים והעזים שעברו איתם לתוך הבית. הבתים קטנים, מסביבם מדבר צחיח ועל כולם מתנוססות צלחות לווין. אחד משבעת פלאי תבל פטרה (מלשון פטרוס = סלע ביוונית) שוכנת בדרום ממלכת ירדן, כמאה ק"מ צפונית לאילת, בקניון ’סיק’, בגובה של 885 מטרים מעל פני הים. המקום סגור לחלוטין בין הרים והגישה אליו אפשרית רק דרך הקניון מכיוון מזרח. הקניון עצמו צר למדי, אך קירותיו, המורכבים מאבן חול נובית בצבע אדמדם, מגיעים לגובה של כמאה מטרים. מזג האוויר באזור נוח יותר מאשר באילת ובעקבה, כעשר מעלות פחות. סאלאם מודיעה לנו כי לפנינו מסלול הליכה של כ-2.5 ק"מ הלוך ועוד 2.5 חזור, וישנה אפשרות לעבור חלק מהדרך על חמורים, שזו חוויה בפני עצמה, כפי שמסתבר בהמשך. פטרה היא עיר נבטית קדומה המפורסמת בארמונות הקבורה שלה החצובים באבן החול של הרי אדום, ומכאן שמה בעברית ’הסלע האדום’. העיר עצמה נבנתה על ידי האדומים במאה ה-9 לפני הספירה. הנבטים השתלטו עליה במאה ה-3 לפני הספירה והפכו אותה לבירתם (בערך עד המאה ה-2 לספירה). בתקופה ההיא שימשה פטרה כצומת דרכים אזורי חשוב, אליה הגיעו אורחות הגמלים של הסוחרים. בשנת 106 לספירה נכבשה העיר על ידי הרומאים. בשנת 1985 הכריזה אונסקו על פטרה כאתר מורשת עולמית. ב-7 ביולי 2007 נבחרה פטרה כאחד משבעת פלאי תבל החדשים. לפי המסורת הבדווית זה המקום בו הכה משה בסלע, כאן נקברה מרים, אחות משה, וכאן גם מת אהרון על הור ההר, ג’בל הרון בערבית. הנחל העובר בפטרה נקרא ואדי מוסא, על שמו של משה רבנו, וכך גם שם העיר הסמוכה. חופרי בורות המים הטיול הרגלי מתחיל בואדי מוסא. לאורך הדרך סלעים בצבעים מרהיבים ומגוונים. חנויות מזכרות קטנות לתיירים בהתחלה וילדים קטנים רצים אחריך ומציעים מטבעות ’מקוריות’ מתקופת הנבטים ומזכרות. בדואים עם כרכרות וסוסים מציעים מעבר יותר קל ונוח לתיירים שלא מעוניינים או לא יכולים ללכת ברגל. לדעתי לא כדאי אם לא הכרחי, לא מספיקים לראות את יפי המקום רק מהפחד של שעיטת הסוסים בין הטיילים הרבים. הנבטים, או בתרגום מילולי ’חופרי בורות מים’, היו שבטים נודדים שמקורם בחצי האי ערב. הנבטים נהגו להעביר סחורות דרך המדבר אל יוון העתיקה ואחר כך גם אל רומא. הם סחרו בבשמים, מור, לבונה ועוד, שהביאו מתימן ומסומליה, בתבלינים, מלח, בדים יקרים ואפילו אספלט (בו השתמשו המצרים לחניטה). דרך הבשמים החלה בעומאן ובתימן ונמשכה לאורך 2,400 ק"מ, דרך ערב הסעודית, ירדן, הנגב ועד לנמל עזה. סודם של הנבטים וכוחם היה בכך שידעו למצוא מים במדבר ודאגו גם לאגור אותם לעצמם. בכך היו היחידים שיכלו לחצות את המדבר הקשה בשיירות גמלים. החוק הנבטי אסר לבנות בית, לזרוע שדה או לשתות יין, כדי לא להיקשר לאדמה ולאבד את היתרון שבחיי המסחר הנוודים. העיר פטרה הוקמה למען האוכלוסייה שלא יכלה להילחם ולכן נבנתה מבודדת ומוסתרת. בסביבתה מיקמו הנבטים גם את מערות הקבורה שלהם. מיקום הקבורה היה חשוב להם מאד, היות והאמינו בחיי נצח שאחרי המוות. האזור כולו מלא במערות קבורה, שחלקן נהרסו ברעידות האדמה הרבות. המיקום האסטרטגי אגב, גרם לעיר ברבות הימים להפוך לעיר מקלט לפושעים. במאה ה-19 גילו הבדואים את חשיבות המקום ואת אוצרותיו. הם האמינו כי העיר שימשה מקום מסתור לאוצרות הנבטים. לאחר הכיבוש הרומי הפכו תחנות המעבר של הנבטים לערים כמו, חלוצה, עבדת, ממשית, שבטה, רחובות בנגב, מואה וניצנה, והנבטים נטמעו בתרבות הרומית ועברו לעסוק בחקלאות מדברית. חיי נצח לאחר המוות לאורך כל הדרך פוגשים במערות קבורה. מעל פתח המערות חצובות מדרגות המסמנות את מטרת המערות. הנבטים האמינו שהגוף נשאר במערה והנשמה עולה על המדרגות החוצה אל חיי נצח טובים, ולכן המוות היה נחגג בטכסים שמחים. סלעים מרובעים גדולים ליד המערות מסמנים מקורות מים, בהם הגוף היה נרחץ כדי שהנשמה תוכל לצאת נקיה ומזוככת לדרכה. מערות הקבורה היו מקושטות לפי האל שאליו סגדו. מכיוון שהנבטים חיפשו עוד מקורות ואלים לסגוד אליהם, הם נהגו ’לשאול’ גם את אלי מצרים, יוון ואחרים. הכתובות על המערות מופיעות בנבטית וביוונית, ואפשר להבחין בין מערות העשירים למערות הקבורה שנחצבו לעם הפשוט ונמצאות בהמשך הדרך. מעל הקברים המשפחתיים אפשר למצוא קישוטים כמו, אובליסקים מצריים ופירמידות, מספר האובליסקים מראה את מספר הנקברים. במערת הקבר המשפחתי יש חדר מרכזי גדול וחדרים קטנים יותר משני צדדיו. החדר המרכזי היה הטרקלין ובצדדים חדרי הטכסים. הקבורה היתה בחדרים העליונים, וכדי להקל על החיים בנו מדרגות לכל קבר. בחדרים התחתונים היו מקבלים את האורחים וסועדים בשמחה. אבנים בשלל צבעים הירידה לקניון הצר היא בעצם הכניסה לעיר הנבטית. לכל אורכם של הקירות הגבוהים מצויות תעלות מים שנחפרו בתקופה הביזנטית. התעלות היו מכוסות בחרס כדי לשמור על מים נקיים וגם כדי להסתירן מהאוייבים, שלא ’יעצרו’ את מקור המים או יזהמו אותם. לנבטים היה ידע רב בכל הנוגע לחרס, הם יצרו כלים איכותיים, דקים וצבעוניים, אותם אפשר למצוא עד היום במקום. את הצבעים המקוריים של הסלעים אפשר לראות גם היום. כל צבע מורכב מחומר אחר ומהשפעת המים עליו. חול הוא הצבע הנייטרלי, לבן – קוורץ. חום ואדום – גרניט, ובצידם ורוד וסגול, תחמוצות ברזל הם הצבע השחור, צהוב – גופרית, ירוק – טורקיז, נחושת ועוד. בדרך אנחנו חוזים מידי פעם בסלעים המפוסלים בצורת אדם כשמאחוריהם גמלים. תעלות המים הופכות להיות גבוהות יותר, מסתבר שהם ידעו לשלוט גם בחוקי הגרביטציה וגם בסיבובים. מפעם לפעם יש אבני רצפה גדולות, שהגיעו מהתקופה הרומאית. הנבטים כיסו אותם בחול, אך החול בחלקו נשטף והאבנים נחשפו. וואו, וואו ועוד פעם וואו… מתוך הסלעים הגדולים של הקניון, בהפתעה מרובה, נגלה לעינינו מחזה מרהיב ועוצר נשימה ולקול ה"וואו" הגבוה של כולם, אנחנו מגיעים ליצירת מופת ענקית הבנויה מסלעים אדומים, לאחד משבעת פלאי תבל, בזכותם מפורסמת פטרה. המבנה המדהים חצוב במורדות ההר ונשמר שלם ומושלם עד ימינו, כנראה על ידי סלעי הברזל השחורים שבתוכם נחצב. המבנה הוא קבר מלכותי מפואר שקיבל את השם ’אוצר פרעה’. גובהו 33.77 מטר ורוחבו 24.90 מטר, והוא נחצב בסלע, כמו שהנבטים נהגו לבנות, מלמעלה למטה. לצידי המקדש סימני רגליים לאורך הקירות, כדי שהבנאים יוכלו לטפס עליהם. כל המקום בנוי על רמה גבוהה כדי שייראה גבוה ונורא הוד למסתכלים מלמטה. בין העמודים בנויים פסלי ענק של רוכבי סוסים, דמויות מפוסלות של אמזונות. מכיוון שהנבטים האמינו בספרה שבע הקדושה, מכל דבר פיסלו שבעה. שבעה גביעים לפי מספר ימי השבוע ועוד. בחלק העליון ניתן לראות את השמש שנחצבה כהערצה לאל השמש. נשרים שסימלו כוח, תפוחים ופירות אחרים שסימנו שפע. הסוסים מבטאים את התקופה ההלניסטית. עמוד אחד בלבד נפל, ושוחזר על ידי הירדנים. ארכיטקטורה מדהימה לכל תקופה שהיא. לאחר ששבענו מהמראה הלא יאומן, אנחנו ממשיכים בדרך, שלאורכה מערות קבורה רבות של פשוטי העם. במרכז המערות בנוי אמפיתיאטרון ענק, שהכיל כ-7,000 איש, בו נערכו טכסים דתיים. את הקילומטרים האחרונים והמייגעים, בעליה לכפר, אנחנו ממשיכים ברכיבה על חמורים. כשנרגעים מהפחד של הרכיבה על החמור המתנהל לאיטו, אפשר להמשיך ולהתרשם מהמראות הנפלאים בדרך. בעיר פטרה אנחנו נרגעים עם ארוחה ירדנית באחת המסעדות, למשמע צלילי נגן העוד. למי שרוצה ליצור קשר עם סאלאם, המדריכה המצויינת, דוא"ל של החברה בה היא עובדת: bridge@bridgetravel.com.jo , או הדוא"ל הפרטי שלה: salaammalki@yahoo.com . הקשר ליין בדרך חזרה עוצרים בשוק בעקבה לקנות קצת פיצוחים, תבלינים, בקלאוות וכדו’. המעברים בגבול היו חלקים ויחסית די מהירים. אז תגידו, פרט לחגיגות הבוז’ולה לא היה שום זכר ליין בסיפור, על מה היא מקשקשת לנו פה במגזין של יין? יתרה מכך, לנבטים היה אפילו אסור בחוק לשתות יין. ובכן תתפלאו, אבל מצאתי גם את הקשר של הנבטים ליין, ודווקא בדרך הביתה מאילת, בגן לאומי עבדת, בו לבטח ביקרתי לאחרונה בימי בית הספר המאד רחוקים. עבדת היתה העיר המרכזית על ציר המסחר הנבטי שבין פטרה לנמל עזה. שמה של העיר על שם המלך עבדת, המלך הנבטי היחיד שזכה להיחשב לאל לאחר מותו ונקבר בעיר. העיר נמצאת סמוך לכביש 40, בין שדה בוקר ומצפה רמון, בדרך מבאר שבע ונגישה לכלי רכב. במרכז המבקרים שבכניסה כדאי לראות את סרט הוידיאו המציג את האזור ותולדותיו. באתר עצמו שרידים רבים ומרשימים כמו – שכונת מגורים, מגדלי תצפית, רחבת מקדשים ושרידי כנסיות, מחנה צבאי, מערות מגורים, מערות קבורה, בורות מים, בית מרחץ שנשמר להפליא כמעט שלם, בית מלאכה לייצור כדי חרס, טראסות חקלאיות ו… איך לא? גת לדריכת ענבים ומערה שבה נשמרו כדים רבים, כנראה של סוחר יין מקומי. הגת הביזנטית משוכללת ומידי פעם נערכים בה שחזורים של הפקת תירוש מענבים. אז מסתבר, שברגע שהנבטים התיישבו, בנו בתים וזרעו שדות, הם החלו גם בעשיית ומכירת יין. ראיתם? בשנת 2005 הוכרזה עבדת כאתר מורשת עולמית על ידי אונסקו ביחד עם שבטה, חלוצה וממשית, כחלק מדרך הבשמים.