הנדסה גנטית או 'השדות של פרנקנשטיין'

מאת צאלה רובינשטיין-גאליגני

עוד קודם שקבעתי את משכני ביבשת הישנה, הנסיעות לאירופה היו מלוות תמיד בהשתאות, אם לא לאמר בהערצה ללוק הנקי, הקריר והמאופק השורה בכל. הטור של צאלה
הנשים המטופחות שהמייק-אפ לא מבריק להן מזיעה ולחות שתי דקות אחרי שיצאו מהבית, הגברים שגם ביום שמש ילבשו ז’קט דק בלי להחזיק אותו ביד ולמולל לו את הצורה, חלונות הראווה שגם בעיירות נידחות נראים כאילו גזרו אותם מז’ורנל. המדרכות והספסלים הנקיים, הפנסים המבהיקים לא רק בחג המולד – בקיצור, יבשת ללא אבק וללא זיעה. בתוך כל המושלמות הזאת עמדו דוכני הפירות והירקות ועשו לי טיק בעין. משהו שם לא הסתדר לי. משהו בלוק הזוהר והנקי של תבואת האדמה האירופאית נראה לי פגום. עורן של העגבניות נראה כמו אחרי טיפול בבוטוקס, האגסים נלקחו ממיצג טבע דומם, ומצבען הלבן המושלם של הכרוביות נראה כי מעולם לא פגשו את רגבי האדמה. "אצלכם הכל מהונדס גנטית", מאורו משתהה ליד הדוכן של הבורקס והמאפים, "מכון וייצמן הוא הבעלבית של כל הזרעים שלכם". אבל אני כבר ליד הדוכן של ’הירוקים’ של שוק הכרמל, מסניפה כוסברה טרייה לריאות. אני יודעת שהעלים למטה, אלה שלא השפריצו עליהם מים רעננים, כבר משחירים בקצוות. ברור שהכתמים השחורים על הקלמנטינות הם תוצר של לילה של קרה, שלא פוגם בטעמן העסיסי. בכרוביות של שוק הכרמל מצאתי לא פעם זחל רעב, ובתותים נצפו מכתשים לא סימטריים. "פה לא ראיתי אף ברוקולי חנוט בנייר צלופן חגיגי, ואולי לכן לא התגלה בו עובש אחרי יומיים במקרר", אני מחזירה לו. המילה הגסה הזו, מהונדס גנטית, היא תוצר של מערכת חינוך וחקיקה בת עשרים שנה, שלאחרונה נתגלעו בהן בקיעים. "לא מושלם, סתם טעים", אני נוגסת בתפוח בלי לחטא אותו קודם, מה שגורם לבעלי החוקי לצמרמורת גועל נפש שעליה הוא מצליח להתגבר רק בעזרת בורקס נוסף. החומה הבצורה של האיחוד האירופאי נסדקת. האיחוד האירופאי ההקפדה והאסתטיקה מעוררות הקנאה הן תוצר רב שנים של תרבויות מקומיות. העירייה שמנקה את הפסלים בכיכרות והאזרחים הנוטעים בחודש מרבס הקפוא אמנון ותמר באדניות מיניאטוריות על אדני החלון – חד הם. אבל יש עוד גורם רב עוצמה שמשפיע כבר יותר משלושים שנה על איך יראו פה הדברים: האיחוד האירופאי. הוא זה שאחראי על המראה הבלתי אפשרי של התוצרת החקלאית. בעשרים השנים האחרונות לא ניתן היה לשווק תוצרת פגומת מראה או סוג ב’, וכל החקלאים נאלצו לעבור לגידול זנים מושלמים מבחינה אסתטית ולזנוח את הזנים המקומיים. תפוחי בר אנגליים עסיסיים, בגלל צורתם המעוותת, הוצאו מהרשימה המותרת לשיווק. עגבניות סיציליאניות ששרדו ברד נידונו להיות רסק עגבניות. כרוביות צרפתיות שנראות כמו מסננות פסטה הוגלו מהסופרמרקטים. תפוח האדמה המושלם של מק’דונלדס לא קיבל ויזה ליבשת כי הוא מהונדס גנטית. האיחוד היה האח הגדול של כולנו: דאג לבריאותנו, לאיך ייראה המקרר שלנו, לאיזה גודל תגיע הדלעת וכמובן, כתוצאה מהחוקים המחמירים עם המגדלים, אחראי גם למחירים הבלתי נתפסים של תוצרת חקלאית טרייה. ’השדות של פרנקנשטיין’ קוראים כאן לשדות הענק האמריקאיים והדרום אמריקאיים, המבטיחים תפוקת שיא של יבול. כידוע, לא מדובר רק בפירות וירקות, אלא גם למי שיש לו אבא ואמא: בקר, עופות ושלל הולכי על ארבע שמוזנים בתערובות מזון מהונדסות גנטית, מוקצה של ממש במחוזותינו. אך ככל שעולים מחירי הסויה והתירס שמהווים בסיס להאבסת החיות, כך לוחצים המגדלים בכל היבשת להתיר תחליפים, אפילו הם מהונדסים. לוביסטים של המגדלים מעזים לתהות בקול רם על הנזקים האמיתיים של מוצרים מהונדסים לבריאות ולסביבה, ובבריסל חוששים שמחאת המגדלים על עדריהם ומגפי הגומי שלהם תגיע למסדרונות המצוחצחים של הפרלמנט. אחרי וטו בן 12 שנה, נראה כי עכשיו רוצים לרדת מהעץ של התבואה המושלמת. יורדים מהעץ צרפת ואיטליה, מלכות המזון המסורתי המבוסס על חמרי גלם מעולים, מתנגדות לרעיון. צריך לראות בשביל להבין איך משתנה הבעת פניו של איטלקי כשהוא מבטא את המילה ’מהונדס גנטית’, ואיך עיניו סורקות אחר שקית הקאה קרובה. אבל הם במיעוט, האיטלקים והצרפתים. אנגליה, ספרד וגרמניה לוחצות להתיר גידולים שעד עתה נחשבו לטאבו. בתוך כל המהומה הזו מאורו, הסגן לחמרי גלם, נתפס בקלקלתו במק’דונלד. "יש להם את המילקשייק הכי טעים בעולם", נאמר בכתב ההגנה של מי שנולד לאומת הגלידה הטובה בעולם. "טעית, נסה שנית", אני מקשה על מי שמסרב לנוכחות קוקה קולה בביתנו. "מה עשית שם אפילו בלי הילדים?" המשכתי בנחרצות. "מצאתי חנייה", הוא מנסה. ומהחנייה הוא ביצע הסתננות יחידים לכיוון הצ’יפס הכי טעים שהוא מכיר, מתפוח אדמה מהונדס גנטית כמובן. אז מה יהיה עכשיו? אולי עכשיו נאכל אגסים עם קצת אבעבועות שחורות, אבל מחירם יהיה פחות משלושה יורו לקילו בשיא העונה. אולי האפרסקים של לליו מהמטע ממול יוכלו להימכר גם על ידי הסופרמרקט הקרוב אלינו, עם שלט המכריז "תוצרת מקומית טרייה". אולי אבא שלי לא יחזור מהמכולת ויגיד שבטח עבדו עליו כי הוא תייר וגבו ממנו ארבעה יורו לק"ג אבטיח. אבא, גם ממני גובים את אותו המחיר, והאבטיח הוא מסיציליה, לא מהונדורס. אולי הבשר המצויין שמביא הקצב שלנו מקרואטיה, שם עדיין רועות הפרות באחו, כבר לא יהיה בשוק. אולי גם הוא יתפתה למחירי בשר זולים יותר ממגדלים מקומיים. מה שבטוח שהריקוטה תישאר תמיד שלנו. לא רק בגלל שאיטליה רשמה עליהD.O.C , אלא גם בגלל שמיליציות מקומיות מגינות בחירוף נפש על המעט שעוד נשאר בידיהם האמונות של הרועים והחובצים. וטוב שכך. תשאלו למה לא כתבתי כלום על Vinitaly? כי בדיוק כשכל העולם היה בוורונה, אני הייתי בשדירות רוטשילד והורדתי כמה מוחיטו’ס עם העורכת. מירה, שיהיה בהצלחה בהמשך הדרך. צאלה רובינשטיין גאליגני חיה בטוסקנה, וביחד עם בן זוגה מאורו מארחת ומבשלת לתיירים ברוח המסורת המקומית. info@cookingintoscana.it www.cookingintoscana.it