מאת עפרה בר נון
"השעה שעת צהריים והשעון הגסטרו-ביולוגי שלי, שקצת יצא מסנכרון כאשר בלבלתי אותו עם סשימי על הבקר, מאותת לי שצריך כבר לאכול משהו. אני מרפדת את עצמי בעוד כוס שרדונה ותוקפת דוכן של דגים טעימים שבושלו בטאג’ין מרוקאי. את החריפות אני מעבירה עם צלחת נתחוני אנטרקוט."הטור של עפרה בר נון
"לאן כל האוכל הזה נכנס?", שואלים אותי אנשים ואני מתבוננת בבטן השטוחה שלי ושואלת את עצמי, באמת לאן? בילדותי, הייתה סבתא שלי עומדת במטבח מעל הסירים של האוכל הספרדי, מחזיקה את ראשה בדאגה ומתבוננת בצלחת הגדושה ממנה סירבתי לאכול. לא עזרו התחנונים, סיפורים קורעי לב על ילדים מזי רעב באפריקה ואיומים שאם לא אוכל את כל הבמיה, אשאר לנצח בגובה מטר ואצטרך לעבוד כגמדה בקרקס. היום אני כבר אוכלת וממש קשה לי להפסיק. סבתא שלי יכולה להירגע ולצוות הקרקס אפשר לצרף אותי כתופעת טבע פנומנאלית. יושיבו אותי באוהל גדול ליד שולחן, הקהל יזרוק לי מזון ומעלי יתנוסס שלט צבעוני: "בואו לראות את האישה שלתוכה נעלם האוכל! " הכרוז של הקרקס יכריז בחגיגיות: " קהל נכבד, בבקשה, נא להאכיל את החיה". בחודש שעבר הוזמנתי לאוהל ענק והרבה יותר מציאותי, במתחם פסטיבל ירדן וינטאג’, פסטיבל יין וגסטרונומיה בינלאומי, שהפך כבר למסורת ביקבי רמת הגולן. תשעים שפים מהארץ ומהעולם התכנסו למשך יומיים כדי לבשל ולהאכיל אותי ועוד כמה אלפי אנשים. יינות רמת הגולן נמזגו לכוסות וההצגה הקולינרית הטובה ביותר בארץ החלה. אתם מוזמנים להצטרף אלי למסע בין עמדות בישול, סירים ולהבות. מסע שישאיר אתכם עם תיאבון בריא ואותי עם חסימות בעורקים, שחמת בכבד וסיכוי לגמרי לא רע למוות קליני בטרם עת. היום בקושי התחיל ואני כבר מקפצת בין דוכני האוכל, אחרי שלוש כוסות סוביניון בלאן. עם צלחת ביד ושיר בלב אני נוחתת בעמדת פוקאצ’ות עסיסיות. רק עוד פיסת פוקאצ’ה חמישית ואחרונה עם עגבניות ואני נוטשת את הדוכן לטובת סדנת בישול, בה אלמד להכין סלט סשימי בנוסח שוק הכרמל, אצל השף דניאל זך. דגים טובים לדיאטה ודלים בקלוריות והרוטב האסיאתי מריח נהדר. אני חייבת לטעום מהלוקוס והטונה וזוללת אותם במהירות, שלא יתחרטו ויחזרו לים. עוד כוס יין אדום ואני ניגשת לדוכן בו משופדות פרגיות, שטבלו במרינדת עלי זעתר והמתינו לי בסבלנות על מצע פירה קטיפתי. לאחר הביקור אצל בעלי הכנף, בעודי מחלצת פיסות עוף משיני בעזרת קיסם, אביזר חשוב בפסטיבל שכזה, התיישבתי לנוח. השף צחי בוקששתר מככב בסדנה בעוד מספר דקות ואני חייבת לפנות מקום לטעימת הברבוניות וסלט החומוס המטורף שלו. השף משחיז סכינים, קוצץ וחותך, מתבל ובוחש והקהל מעודד אותו בהתלהבות. אז מי אמר שסלט משעמם? השעה שעת צהריים והשעון הגסטרו-ביולוגי שלי, שקצת יצא מסנכרון כאשר בלבלתי אותו עם סשימי על הבקר, מאותת לי שצריך כבר לאכול משהו. אני מרפדת את עצמי בעוד כוס שרדונה ותוקפת דוכן של דגים טעימים שבושלו בטאג’ין מרוקאי. את החריפות אני מעבירה עם צלחת נתחוני אנטרקוט. תוך כדי זלילה, נתקע לי נתח בשר בגרון. אני מנסה לנופף לעזרה. מתוך ההמון רץ לעברי אחד השפים ובאקט הרואי לופת אותי מאחור ומניף אותי ללחיצת היימליך אימתנית. הנתך מתעופף החוצה ונוחת על צלחת של בחורה מבוהלת. הפכתי למפגע סביבתי. במקום להתעלף ולנמנם תחת עץ בחצר היקב, אני מתגלגלת באיטיות לעבר סדנת הבישול של השף שאול בן אדרת ושף אידי ישראלוביץ’, מלך הדגים. המלך מטגן דג מעושן חנוט בעלה קרישה. מהמחבת עולים ריחות משכרים של מסעדה על חוף הים של טורקיה. שף בן אדרת כמעט מעלה בלהבות את אוהל הפסטיבל כאשר הוא מוזג פרנו לתוך מחבת, משלהב שקדי עגל ומבהיל את כולם. אם אטעם עוד שקד עגל אחד אני מתפוצצת. כבד לי. אני מנסה לקום מהכיסא ולא מצליחה. אלוהים, כמה אכלתי. בחורות בסינרים עוברות לידי עם מגשי קינוחים מפתים ושוקולדים. אולי אטעם רק בראוני קטן? אולי אצליח לדחוס פסיפלורה? אין לי אוויר. הפיזיולוגים המדופלמים טעו כל השנים. מערכות הנשימה והעיכול אינן נפרדות, הן מערכת אחת. אם אוכלים, לא נושמים! אוי, הבטן שלי. אני משתטחת על ספה בפינת האוהל, מתבוננת בדוכנים וחושבת לעצמי, האם פספסתי משהו? תשעים שפים בפסטיבל ואני לא הספקתי כלום. יש עוד המון סדנאות ועשרות מנות לטעום. במקום השתתפות בסדנת בשרים, אני שוקלת להזמין אמבולנס, או אולי הסעה למכון הווטרינרי המטפל בחזירים ובחזירות. הרי ממש עוד רגע יצמח לי זנב קטן ורוד ואתחיל לנחור. הדרך למגרש החניה של היקב ארוכה. בשארית כוחותיי אני נכנסת למכונית ונוסעת חזרה למרכז הארץ. חזרה לשעון הגסטרו-ביולוגי שלי ולשלוש ארוחות מסודרות ביום. את המחבתות הבוערים, השפים המהוללים והסלטים המטורפים אני משאירה מאחורי ברמת הגולן. הנסיעה למרכז הארץ ארוכה, שלוש שעות שאני מעכלת בדרכים. אי שם באזור שומקום, מזרחית לחדרה, אני נזכרת בעוד דוכן אוכל מפורסם במיוחד, שלא הוזמן להשתתף בפסטיבל הוינטאג’, דוכן הפלאפל של דבורה. תמיד רציתי לאכול שם ואף פעם לא הייתה לי סיבה מספיק טובה להגיע לפרדס חנה. עכשיו אני בדיוק עוברת לידו. לא חבל? ריח הפלאפל חודר למכונית דך פתחי האוורור, ריח נעים של פיתות טריות. באמת, לא חבל? אני שוב לא מתאפקת, עוצרת בחריקת בלמים, קונה לי חצי מנה עסיסית ומבקרת בדוכן האחרון בהחלט בפסטיבל הגסטרונומי הנפלא הזה. Ofrax7@hotmail.com