על דמוקרטיה ומחירים

מאת יאיר קורן

לא מכבר יצא לי לטעום יינות סיציליאניים עם מבקר יין מוביל מבריטניה, וכמו שזה קורה תמיד, נדרשתי לענות על שאלות הקשורות ליין הישראלי. הטור של יאיר קורן
בדרך כלל השואלים יודעים עלינו מעט מאוד, אבל הפעם ידע בן שיחי על מה הוא מדבר. "תגיד, מדוע היינות הישראליים כל כך overpriced", נשאלתי. מכאן החל דיון מעניין שבו טען העיתונאי הבריטי כי אי אפשר להתמודד בשוק הכללי כשהיתרון היחסי שלך הוא רק הכשרות. "גם באוסטרליה מייצרים יינות זניים, אבל עובדים על ה"אזוריות, regionality", אמר. ניסיתי להשיב שגם אנחנו מנסים להדגיש את מה שמכונה "מזרח אגן הים התיכון" ושגם אצלנו יש מאפיינים אזוריים, אבל נשמעתי קצת פתטי. שוחחנו גם על הצריכה הנמוכה בארץ והבריטי הסביר כי בשנות ה-70 החל בארצו תהליך המכונה "דמוקרטיזציה של היין" – היינות נכנסו למרכולים והצריכה עלתה במידה ניכרת. אצלנו הבעיה שונה – אין בעיה לשווק במרכולים (יין ישראלי כשר) והמכשול, לדעתי, הוא המחיר. אני מסתובב ברשתות שיווק באיטליה, באוסטריה, בגרמניה, ורואה יינות סבירים ללווי ארוחה ב-3 או 4 אירו, ואפילו ב-2 אירו – אין מוצרים ישראליים מקבילים ב-20 שקל. יצרנים יקרים, אין לי הצעות מעשיות חוץ מלקרוא לכם להוריד במידה ניכרת את המחירים. אני יודע שזה יקומם חלק מכם ושתביאו לי דוגמאות של מחירים מחו"ל, של יינות פרימיום וסופר פרימיום. זה לא העניין – תנו לציבור, נוסף על יינות הפרימיום, מגוון של יינות נקיים, בלי פגמים, עקביים, ב-20 שקל הבקבוק. זה יעלה את הצריכה, זה יהיה טוב לתעשייה. ולידידי המסעדנים – הורידו את מחירי היין! בססו את הרווחים על האוכל ולא על היין, וכך ממילא תמכרו יותר יין. הצרכן מעדיף יינות ישראליים אבל נרתע מתשלום של 200 ₪ בעבור בקבוק שעלה לכם כמה עשרות שקלים. הדבר נכון גם לגבי יינות מיובאים – לא יתכן שבקבוק קאווה שעולה ליבואן 2 דולר ולכם 15 שקלים, ואף פחות, יימכר ב-120 שקל! זו שערורייה שפוגעת בכולם. אשמח לקבל תגובות ואני מבטיח שהן ייענו. על שמפניה וחוקים יש דברים מעצבנים בעולם היין, ואחד מהם הוא התחזות למה שאתה לא. אולי אין זה חדש לחלק מכם שהקונגרס בוושינגטון אישר ב-2006, לאחר משא ומתן ממושך עם האיחוד האירופי, חוק האוסר על יצרנים אמריקנים להשתמש ב-16 שמות של אזורים מוגדרים באירופה ובראשם שמפיין. אלא מה, החקיקה לא היתה רטרואקטיבית, וכך כל מי שהשתמשו בשמות "שמפניה", "קיאנטי", "מונרשה", "ריוחה" ואחרים, לפני אישור החוק, ממשיכים להשתמש בהם באין מפריע. קחו למשל את יקב Korbel בקליפורניה – הוא מייצר יינות מבעבעים מ-1882 ומכנה עצמו, אולי בצדק מבחינתו, Korbel California Champagne. כך גם יקב Pugliese Vineyards בלונג איילנד, המייצר בועות משנות ה-80, ועוד רבים אחרים. מה שעוד מעצבן הוא שיצרנים חדשים, שאסור להם להשתמש בשם "שמפניה", אמנם אינם מדפיסים אותו על התוויות, אבל מציינים Champagne בשלטי הכוונה ליקבים. זאת אף שהחוק אוסר את השימוש בשמות המוגנים הן על התווית הן בפרסום. Alexander Damianos, הבעלים של יקב Duck Walk בלונג איילנד, המייצר יינות מבעבעים, אינו רואה שום דבר פסול בשילוט מן הסוג הזה, ואומר כי רוב האמריקנים בכלל אינם יודעים על קיומו של אזור המכונה "שמפיין" בצרפת. עם זה, לטענתו, הצרכן מכיר את המשוואה: יין מבעבע משובח=שמפניה, ולכן לגיטימי השיווק בדרך הזו. הצרפתים אינם שותקים, כמובן, והשדולה הפועלת בוושינגטון להגנה על יינות שמפיין, מנסה לשנות את המצב. "כשצרכנים שותים יין, יש לאפשר להם לדעת מהיכן הוא. מדובר במקוריות. בארה"ב מייצרים יינות מבעבעים מצוינים, אבל הם אינם שמפניה. על היצרנים האמריקנים להאמין במוצרים שלהם", אומרת Sonia Smith העומדת בראש הגוף המייצג בבירה האמריקנית את האינטרסים של היצרנים בשמפיין. במאמר שפורסם לא מכבר בכתב עת לענייני משפט שמפרסם איגוד הברים האמריקני נאמר כך: "השימוש הלא ראוי בשמות של אזורים מוגדרים כדי למכור יין, קיים מתחילתה של תעשיית היין בארצות הברית. ’השאלת’ השם של אזור יוקרתי, היתה תמיד בבחינת קיצור דרך אצל יצרנים חדשים כדי להשיג מוניטין למוצר שלהם".