מאת צאלה רובינשטיין
בהתחלה פשוט התנענו ונסענו, חורשים את הגבעות והכפרים ומנסים לצוד בתים עזובים. מתחקים אחרי השכנים, אחרי האיכר מהגבעה הסמוכה, אחרי בעל הבר המקומי בנסיונות לאתר את בעל הבית. הטור של צאלה
בהתחלה פשוט התנענו ונסענו, חורשים את הגבעות והכפרים ומנסים לצוד בתים עזובים. מתחקים אחרי השכנים, אחרי האיכר מהגבעה הסמוכה, אחרי בעל הבר המקומי בנסיונות לאתר את בעל הבית. מישהו זוכר אותו מלפני עשרים שנה, הזמן שהבית עומד לו בשיממונו. "כי הבכור שלו למד רפואה ועזב לפירנצה ככה שהוא לא רוצה לחזור לגור כאן. הוא למד עם הבת שלי בכיתה רק שהיא, גרציה דיו, נשארה לגור איתנו ועוזרת לנו במשק. הבת השניה גרה ליד התעלה של הוילה הגדולה, תעברו שם תשאלו על אליזבטה." דפקנו על דלתה של אליזבטה, שאלנו את השכנים, שתינו ארבע אספרסו בבר המקומי אבל על עקבותיה של אליזבטה לא עלינו. וגם לא על אלה של אביה הקשיש. למרות שהשכנה הראתה לנו את שרידי גן הירק שלו וטענה שפעם בשבוע הוא יוצא להשקות. השארנו מספרי טלפון. שבנו וחזרנו. עלינו על עוד גבעות, ראינו עוד בתים ואסמים שפעם היו נטושים והיום הם פנינות חמד עטויות גרניומים אדומים, והמשכנו בחיפושים. אחרי שנתיים של אפיון צרכים, הגדרת מטרות ובחינת האתגרים העומדים לפנינו תוך הערכת המשאבים המצויים בידינו נכנסנו גם אנחנו למילייה של מחפשי הבתים. כשאנו מצויידים בשלושה יורשי עצר המשכנו לשוטט בין הגבעות המתעגלות בעצלתיים ולפנטז על בית חלומותינו. את רגעי ההתפקחות מהחלום בילינו עם מתווכים וכרישי נדל"ן שהתגלו כסוכני תרבות מקומיים. איתם נכנסנו לקודש הקודשים האיטלקי, הקאזה. נכנסנו לבתים של משפחות עם ובלי ילדים, משפחות עם דודה זקנה או עם שני חתולים. לבתים של קשישים, לבתים של יורשים, לבתים של זוגות המוכרים על מנת לממש גירושין, לבתים של עקרות בית, לבתים של איכרים, לבתים של נשים עובדות ולבתים של בני שושלת סוחרים. בתים – איך אמרו לנו הכרישים – עם פוטנציאל אדיר. בתים ישנים וחדשים, מבודדים או עם שכנים, עם גינה או עם מתבן, עם גן ירק מניב או עם חצר מוזנחת. בתים שונים בתכלית, עם דיירים המייצגים מפה אנושית מגוונת, אך מכולם עולה אותה הנימה, אותו המסר: סדר מופתי המלווה בהתנצלות. מוכרים ומתנצלים מרגול הצליחה לשכנע את כולנו כי התימניות המסורתיות הן בעלות הבתים הנקיים ביותר, אבל זה רק בגלל שהיא לא מכירה את הרגלי הניקוי ותחזוקת הבית של האיטלקיות. אז נכון שזה טריק ידוע של מי שרוצה למכור את ביתו. אמא שלי, בשעתה, הייתה מעבירה את הבית למצב מוזיאון ומציפה אותו בריחות אפיה לפני ביקור של רוכשים פונציאליים לדירתנו, ביודעה כמה האוירה הביתית משפיעה על החלטתו של הרוכש. כאן, אעפס, נראה כי כל הבתים עומדים למכירה, תמיד. מריה וריקרדו, זוג בשנות הארבעים ללא ילדים. מוכרים על מנת לעבור לבית שיתאים גם לזוג הורים מזדקנים. סדר מופתי, אין גרגר אבק, הפירות בקערה מדגמנים טבע דומם. "סליחה על הבלאגן" מריה מתנצלת על מתקן הכביסה העומד לו בחדר המחשב. היא תולה לפי צבעים, מהגדול לקטן. נו מה, גשם בחוץ. כמו כל המהגרים, גם אני מנסה לשמור על התרבות והמנהגים שהבאתי "משם". לפיכך אני משמרת את תרבות מייבש הכביסה. אבל השימוש בו, אני מודה, הוא כמו בגמילות חסדים: בסתר, הרחק מעין רואה. בעוד אנו סורקים את שלל חדרי הבית מריה מעבירה יד קלילה ומיישרת מפיות תחרה ודנטלים, מסיטה כסא שעמד בתשעים מעלות מעט קדימה, מאוררת וילון, פותחת חלון, מחליקה כיסוי מיטה מגוהץ, כמו פייה מלטפת את החפצים הסובבים אותה בנסותה לשוות להם מראה מסודר יותר, כאילו שהדבר בכלל אפשרי. "אני מצטערת על הריח של הטיגון" אומרת לנו סברינה בקצה אחר של העמק- "בעלי כבר בדרך הביתה ואני חייבת לגמור את הפולפטה [ קציצות ]". ואנריקו – "זה הכל בלאגן של הילדה, היא לא גמרה להכין שיעורים". ואכן, בין שלל המחברות והעפרונות הילדה ניערה את פרורי המחק על השולחן, מה שיצר מבוכה רבה להוריה ולכלוך בלתי נסבל. "זה הריח של הנרות, בעל הבית מטפל בשיאצו ויש להם את כל הדברים המוזרים האלה. אבל איך שפותחים את החלון הכל יוצא. אל תדאגי סניורה, הריח לא נדבק בקירות". יגענו ומצאנו ובצד כל אלה האסמים, דירי החזירים והמתבנים שאט אט מקבלים אישורי בנייה והופכים לבתים. ואני רואה את הבתים, ושומעת מהכרישים כמה הם נפלאים: תראי את הקירות הרחבים, את הקשתות, את המדרגות. אך הלב והרגליים מדירים אותי מפנים הבית לחצר, מטפסת על סולם הנשען על קיר המתבן לראות היכן ישב החציר עד לפני שמת הדוד שהוריש הכל. לך תנקה מצע בן שלוש מאות שנה של גללי חזירים ופרות. ופה בפינה יש לול התרנגולות. יש אישור בנייה, צריך רק לרצף בטרה-קוטה, לנסר בולי עץ לגזבו ולתת לגפנים לטפס עליו. אז אני יושבת על הסולם ומפנטזטת, בעוד מאורו בודק קירות נושאים בתוך הבית, כי כל מה שמעניין אותו זה להרוס אותם על מנת לקבל חללים גדולים בבתים שכלל לא נועדו לכך . "אמורה, אם תהרוס הכל לא תתמוטט עלינו התקרה?" הוא ממשיך לבטל קירות על המפות שנמצאות בידיו של אחד הכרישים שהביא אותנו לכאן. "קורות ברזל יחזיקו אותה על מנת שלא תיהרס לך התסרוקת", בסוף מצאנו. חלומנו (הצנוע, יש לומר) התגשם בדמותם של דיר חזירים דוחה ולול תרנגולות מצחין שלצידם בית רחב מידות. תחת שמש טוסקנה. הורדתי שוב מהמדף את רב המכר "תחת שמש טוסקנה", לקבל השראה לקראת השיפוץ. הפסקתי לקרוא אותו בדיוק כשהפועלים הפולנים הביאו לכותבת את הג’ננה כי הם לא בנו נכון את הגדר. אז היא ירדה לעיר "לרכוש קרם גוף יוקרתי". כך במקור. תחת שמש טוסקנה שלי יש תקציב מוגדר לפרוייקט עם אוברדראפט להתהדר בו. ויש גם מאורו אחד שמינה את עצמו, על דעת עצמו בלבד, למנהל פרוייקט השיפוץ. הא, הנה באים ימים של אושר. בגליון הבא: ערבב את הטיח, ג’וליו. צילום: Ames, New York