מאת עפרה בר נון
"הבר המפורסם, מתמלא בדוגמניות יפות ואנשי עסקים. מוסיקה רועשת, שיחות על השקעות בבורסה, טבעות יהלום והסכמי ממון. לתחליף הגולדסטאר הצ’כי, אין אותו טעם. הנשמה הגלותית של הברמן הקוסמופוליטי, קרה ומנוכרת, הקרפצ’יו תפל ופולי הסויה לא נגמרים. אני רוצה לקום ולברוח לדרום תל אביב, לפטפון הישן ולזיתים המלוחים." הטור של עפרה בר נון
"אינתא עומרי. אתה חיי, המתחילים את הבקר עם האור, את לילות האהבה, ליבי שומר רק עבורך… עבורך… עבורך…עבורך…" התקליט הישן והשרוט, המתנגן בפטיפון, בחמארה של המצרי השמן, נתקע שוב. הזמרת המופלאה אום כולתום, כוכב המזרח, נתקעת שם באותו משפט כבר שנים. המצרי הזקן, מכה באגרופו על הבר, משחרר את התקיעה ומוזג לעצמו עוד כוס של בירה גולדסטאר. גולדסטאר וזיתים, זה כל מה שמגישים בחמארה שלו, אי שם בדרום תל אביב של שנות ה – 70. לקוחות אין שם. הוא יושב כל היום, משחק בשרשרת החרוזים שלו, מסתתר מאחורי משקפי שמש שחורים ונזכר בימים היפים בבית הקפה המפורסם שלו באלכסנדריה. מספרים שאום כולתום בכבודה ובעצמה, שתתה אצלו תה ואפילו השאירה טיפ גדול, נשיקה לוהטת וחתימה על תקליט. על הקיר בחמארה, תלויה עטיפת התקליט המצהיבה ושרבוט מעורפל ודהוי בפינה הימנית מזכיר למצרי הזקן ימים יפים יותר. קיץ 2010, אני יושבת בבר מפורסם במרכז תל אביב. ברזי בירה מרחבי העולם מקיפים אותי והברמן שואל מיד אם אעדיף בלגית או צ’כית? "היום גולדסטאר!", אני מכריזה והברמן מציין שוב, שיש מבצע מיוחד של שליש בירה בטעם אפרסק ורול סושי. "גולדסטאר!" אני דורשת. הוא נעלם וחוזר עם בקבוק של בירה צ’כית. "כאן אין גולדסטאר, זה הכי קרוב", הוא מסביר לי בחוסר סבלנות. "יש זיתים?" אני מבררת בחשש. "יש פולי סויה רעננים ומנת בר מהממת של קרפצ’יו דג ים טרי". "עם זיתים?", אני שואלת שוב וזוכה מהברמן למבט מבהיל במיוחד וקריצה חפוזה לשומר, המתריעה על לקוחה בעייתית. פעם, אצל המצרי הזקן בחמארה, זה לא היה קורה לי. שם עשו כבוד לבירה ציונית וזיתים. שם, לא שמעו מעולם על אכילת פולי סויה ודגים חיים. בימים חגיגיים במיוחד, למשל, ביום ההולדת המלכותי של הוד רוממותה, אום כולתום, הוגשה במקום מנה חגיגית וחד פעמית של ברבוניות מטוגנות. המצרי הזקן היה מתהדר בחליפה מרופטת מאלכסנדריה, משמיע את התקליט המפורסם החתום בכתב ידה וממתין ללקוחות, שכרגיל, לא באו. מי שכן היה מגיע למצרי הזקן היה הסבא שלי, הלקוח היחיד שלו, שלפעמים הוא היה לוקח אותי איתו לחמארה. באחד מימי ההולדת של כוכב המזרח, זכיתי לטעימת הבירה הראשונה שלי כשהייתי בת 6. השיר "אינתא עומרי", התנגן בגרסתו הארוכה מאד ואני ישבתי על הברכיים של סבא, טעמתי מהמשקה המוזר ונזהרתי שלא לבלוע את החרצנים של הזיתים. המצרי, לא הוריד את משקפי השמש וסבא הסביר, שמאז שהזמרת שברה לו את הלב באלכסנדריה, הוא לא רוצה לראות את העולם בצבעים, רק בשחור לבן. הבר המפורסם, מתמלא בדוגמניות יפות ואנשי עסקים. מוסיקה רועשת, שיחות על השקעות בבורסה, טבעות יהלום והסכמי ממון. לתחליף הגולדסטאר הצ’כי, אין אותו טעם. הנשמה הגלותית של הברמן הקוסמופוליטי, קרה ומנוכרת, הקרפצ’יו תפל ופולי הסויה לא נגמרים. אני רוצה לקום ולברוח לדרום תל אביב, לפטפון הישן ולזיתים המלוחים. 31 שנים אחורה. סבא משלם למצרי כמה לירות, מוריד אותי מהברכיים ואנחנו נפרדים מאום כולתום ושירי האהבה המיוסרים שלה. המצרי הזקן מסיר את המשקפיים ומנגב את הדמעות. ואותי לימדו שלא בוכים ביום הולדת, אפילו אם אף אחד מהכיתה לא בא ומחכים לבד בסלון עם קוסם, עוגה וממתקים. אני חוזרת הביתה, יד ביד עם סבא שלי. אושר מוזר ממלא אותי, הראש קצת מסתובב מהמשקה ואני צוחקת כל הדרך. כשאני מגיעה הביתה, אמא כועסת על סבא ואומרת שהילדה מסריחה מבירה. סבא ואני מחייכים וצוחקים. הברמן, בבר הרועש, מחזיר אותי למציאות ומגיש לי חשבון. אני יוצאת משם ויודעת בדיוק לאן. לכיוון החמארה של המצרי הזקן. על תריס ברזל מוגף, תלויה מודעה ישנה ומתקלפת "סגור לרגל נסיעה". שלט פרסומת ישן של בירה גולדסטאר, כמעט ונופל מהקיר ושני חתולי רחוב מנמנמים על המדרכה בסמטה הנטושה. בדרך כלל אני אזרחית שומרת חוק. המנעול של החמארה נראה חלוד ורופף ואני מתבוננת לצדדים ומושכת בו בחזקה. ’להפתעתי’ הוא נשבר ואת התריס אפשר להרים בקלות. כלום לא השתנה, מלבד שכבת אבק של עשרה סנטימטרים. על הדלפק עומד הפטפון, בקבוקי גולדסטאר ריקים וערימת תקליטים. אני מדליקה את מנורות הניאון ומאוורר הקיר ומנגנת שוב את התקליט. בדיוק באותו המקום, כבר 50 שנה, היא שרה לאהובה: " את לילות האהבה ליבי שומר רק עבורך…עבורך…עבורך…" שרה ואז נתקעת. אני דופקת על הבר בחזקה, כמו שהיה דופק המצרי הזקן והיא ממשיכה לשיר: "רחוק רחוק אני ואתה רק שנינו." הזקן, השאיר את משקפי השמש הישנים שלו על הדלפק. אני מסירה את האבק ומודדת. מישהו יורד מהבניין ושואל אם המצרי חזר אחרי 20 שנה. אני מכבה במהירות את האור, בורחת מהדלת האחורית ונעלמת . נעלמת חזרה לתל אביב החדשה, עיר אורות, ניו יורק הקטנה, עיר של המון צבעים וטעמים. על אפי מונחים משקפי השמש. אני רוצה לראות רק עוד טיפה את העולם בשחור לבן, עם כוכב המזרח, גולדסטאר וזיתים. Ofrax7@hotmail.com