מאת שמוליק וולברג
בחודש הקודם כתב לנו שמוליק וולברג על ג’ק דניאל, הדמות שנכתבו עליה כל כך הרבה סיפורים בהיסטוריית המשקאות, ועל הוויסקי שלו. הפעם ממשיך וולברג עם סיפור המזקקה, סיור משעשע שנעשה בה, תובנות בעניין החביות, וקינוח שונה של ’נוחיות דרומית’
בפרק הקודם, החלה הפלישה ללינצ’בורג ביום נעים ואביבי ב-12 באפריל 2008. 400 חיילי ליגיון השתיינים חולקו ביעילות ובנעימות למחלקות והועלו לאוטובוסים מפוארים. קרבות ליל אמש בברים של נאשוויל ניכרו היטב על פנינו. המארגנים כנראה היו מוכנים לכך. בפתח האוטובוס עמדה שוב פגי סו, אם ילדי בשאיפה, וציידה אותנו בבקבוקי מים וחטיפי שוקולד, כדי להחזיר מעט את רמת הסוכר הירודה. חשבתי לעצמי שגם אם אפצע בהסרת עטיפת הנייר מהחטיף למשל, דם לא ירד, לא נותרה טיפה של דם בגופינו. בעורקינו זרם וויסקי טהור. כדי להנעים את זמן הנסיעה, שעה וחצי מנאשוויל למזקקה, ולשמור על ערנות, דאגו מפקדות המחלקה לנהל חידון טריוויה נושא פרסים. השאלות עסקו במוזיקת רוק כמובן. עבדכם הנאמן הצליח ברגע מרהיב למצוא שני תאי מוח שאינם פגועים ולזכות בפרס היוקרתי ביותר – אבזם מהודר לחגורה, הנושא את המותג: Old No 7 . עכשיו לא נותר אלא להתאים לו חגורה, מכנסי ג’ינס, שני אקדחי קולט וגוף ראוי למלא את הנ"ל. האחרון לא יצלח ועל כן האבזם יישאר כמזכרת במקום מדליה. מי מהקוראים שיענה על השאלה "באיזה אולפן מפורסם הקליטו הביטלס?" יקבל את האבזם בהשאלה לשבוע. חוויה תרבותית היסטורית ב’מצודת’ ג’ק באחת מכרזות הפרסום של המשקה נאמר: ג’ק דניאלס נמכר ב-150מדינות ברחבי הגלובוס (נמצא ברשימת עשרת המותגים הנמכרים ביותר) ומיוצר בעיירה שיש בה רמזור אחד. בכרזה מצולם הרמזור האומלל. נתקלנו בו עת הגענו לעיירה, מיותר לחלוטין. לינצ’בורג היא עיירה קטנה, מטופחת ומנומנמת ואינה מעידה במאום על היותה הבית של מותג שהוא אימפריה. חמש דקות לוקח לכסות את המרכז המסחרי הכולל כשלוש מזללות ומספר חנויות למזכרות, בהן החנות הרשמית של המזקקה, שהיא אותה חנות לכלי עבודה של לם מוטלאו שפעלה בתקופת היובש כשהמזקקה שבתה. חמש דקות נוספות של הליכה שלווה מביאות אותנו אל פתח מרכז המבקרים המטופח. אז ככה: מתברר שסיור במזקקה הוא נקודת ציון תיירותית מומלצת ומפורסמת, גם אם אין לך שום קשר לצריכת אלכוהול. חוויה תרבותית היסטורית המשתווה לביקור במצודה מפורסמת או באזור קרב ידוע ממלחמת האזרחים. ואכן לא מעט תיירים נראו שם. לשם כך מצויידת המזקקה במחלקת מדריכים לא קטנה. בקבוצות קטנות מובלים המבקרים לסיור מודרך קצר בנקודות השונות. כמובן שסיורנו היה נרחב ומפורט יותר מהסיורים הסטנדרטים, ומי אם לא רנדי, המדריך שהועידו לנו, מתאים לכך יותר. אוברול ג’ינס מנסה נואשות להקיף את האיש נטול הגיל, הכרסתן והמצחיק הזה, עיניים יורקות ממזריות והומור ומבטא דרומי כבד, שאלמלא הניגון בקושי יכולת להבין על מה, בשם האל, הוא מדבר. נראה כי כך הוא נולד, כך הוא נראה כילד וכאדם בוגר מיום הקמת המזקקה, כולל זקנו. קולו הרועם מייצר משמעת אימתנית וברור לנו שהעסק רציני. מרכז המבקרים מתהדר במדשאה מטופחת שסביבה כסאות נדנדה להתעצל בהן, לשתות לימונדה צוננת וללעוס טבק (איפה פגי סו, לעזאזל). פנים המרכז מהודר מאוד ומהווה מיני-מוזיאון היסטורי ובו תצוגה מרשימה של דודים ישנים וכלי זיקוק, ואת קירותיו מעטרים מסמכים היסטוריים ממוסגרים, כולל רשיון הזיקוק המקורי והודעת האבל על מותו של המייסד. ’יום שישי הטוב’ בלי מעט נתונים יבשים אי אפשר. הנה הם, ולאו דווקא בסדר הגיוני: 75 האנגרים מפוזרים על הגבעות מסביב למזקקה. אלה בתי היישון הענקיים שתנאי אקלים טבעיים שוררים בהם. בכל האנגר מתיישנים מיליון גלונים!!!! של נוזל, דהיינו, יותר מ-300 מאות מיליון ליטרים של וויסקי מתערסלים להם בחביות הבורבון החדשות בכל רגע נתון. 60 אלף גלוני אלכוהול מזוקקים כל 24 שעות. ישנם 48 אגני תסיסה כשכל אגן מכיל 40 אלף גלונים. התסיסה אורכת שישה ימים, כשכל שישה גלונים מותססים יהיו פוטנציאל לגלון אחד של וויסקי. מאות מיליוני טונות התירס נרכשים היום על ידי ברוקר בבורסת הסחורות העתידיות. מחשבה אקולוגית פסימית עולה בי שתירס מתחיל להיות חומר חשוב לייצור דלקים כתחליף לנפט, מן הסתם הביקוש לתירס יעלה ומחירו יאמיר. הסוף יהיה, כנראה, שנשתה המון ג’ק, נקיא אותו למיכל הדלק וניסע. את כל זה אני רושם במרץ בכתב בלתי אפשרי, שספק אם אבין אותו בעצמי, תוך כדי מאמצים להבין משהו מניגונו הדרומי של רנדי. האחרון מפסיק פתאום, מציץ בדפים ושואל אותי האם זו קצרנות. "זו עברית " אני מגן על כתב ידי במבוכה. ללא היסוס נוטל רנדי את הדפים ומתחיל להקריא ברהיטות: "75 מיליון גלונים, 60 אלף גלונים… וכו", לפליאתם של השתויים מסביב. האיש פשוט הבין לפי המספרים מה כתבתי. "זו דרך נפלאה ללמוד את השפה" החמאתי לו. עוד מוסיף לנו רנדי כי כ-380 מקבלי משכורות יש במזקקה, אך לדעתו רק אחד וחצי עובדים "וכי נראה לכם שמה שאני עושה זו עבודה?". כחלק מתנאי ההעסקה, מקבל כל עובד ביום שישי אחת לחודש בקבוק וויסקי. ’יום שישי הטוב’, כך מכונה יום זה, שאול מעולם הנצרות. מעולם לא נרשמה היעדרות של עובד ביום הזה. לעומת זאת, ביום שני שאחריו, נרשמו הרבה. ואז זה קרה. רגע לפני שעלינו למיניבוס הוינטאז’ הממותג הופיע במלא הדרו תרנגול הודו שהידס פרא במתחם. "ווילד טרקי בג’ק דניאלס?" תהה רנדי "משהו אינו כשורה כאן". מי מעיינות ופחם מעץ מייפל האוטובוס הוביל אותנו אל הניקבה, מקור המים של הוויסקי. מהניקבה נובעים מים בטמפרטורה אידיאלית ונטולי ברזל, והם מרכיב דרמטי בטעמו הסופי של המוצר. כזכור, מים אלה היו הסיבה לנדודיו של ג’ק ולפתיחתן וסגירתן של כמה מזקקות עד שהגיע לנקודה הסופית. ליד הניקבה ניצב פסלו של ג’ק בגודל טבעי. איש קטן 158 ס"מ בלבד. הפרט היחיד שאינו בגודל טבעי הוא נעליו. יוצר הפסל נזקק להגדיל את מידת נעליו של ג’ק כדי שלפסל יהיה בסיס תמיכה, אחרת היה נופל. הגברות בחבורה שוכנעו לחבק ולתת נשיקה על מנת להיכלל בהיסטוריית אהובותיו של ג’ק, וכאלה היו לא מעט, רומזים פה בצניעות. משם ערכנו ביקור קצר במשרד ההנהלה הפשוט והמקורי. הכספת המקורית שהרגה את ג’ק עדיין שם. כזכור ג’ק חם המזג הגיע יום אחד אחרי עוד ויכוח מלא ניצוצות עם עמיתו לם מוטלאו ובעט בזעם בכספת.. שבר בבוהן שהסתבך לנמק הביא בסופו של דבר למותו. רנדי טוען שיש סיבות לחשוב שג’ק היה דיאבטי (סכרתי), ומיתות כתוצאה מבעיטה בדליי מתכת היו נפוצות אז. צילומים של אנשי המפתח ובהם המזקקים מונצחים על הקירות ובהם צילומו של לם מוטלאו, בעל סבר הפנים הרציני. "זה כנראה צולם לפני שדוד ג’ק בעט בכספת" מוסיף רנדי בממזריות אופיינית. החצר הבאה אליה הגענו היא המקום שבו מכינים את הפחם מעץ המייפל. ייחודו של וויסקי טנסי הוא סינון הוויסקי דרך אותו פחם על מנת לרכך ולהוסיף טעמים. את קורות המייפל המהוקצעות עורמים במזבחות ענקיים ושורפים במקום בשריפה מבוקרת. הפחם, בגודל אפונים גדולים, נשלח לצינור רחב מאוד ועב קוטר שגובהו כחמישה מטרים. הוויסקי מוזרם מראשו ועושה דרך של כעשרה ימים בטפטוף איטי דרך הפחם אל תחתיתו, שם הוא נאסף ונשלח לחביות להתיישנות. מעת לעת טועמים את הנוזל בתחתית כדי לראות שהפחם לא כילה את יכולתו. הסימן המובהק לסוף יכולת הסינון הוא ’הטעם התירסי’ – Corny Taste , והוא נקודת הזמן שבה יש למלא פחם חדש. הפחם המשומש נמכר כחומר בעירה טוב לתעשיית הבר בי קיו . רנדי ממליץ לנו, חצי בצחוק וחצי ברצינות, למצוץ את גרגרי הפחם טרם נמלא את המנגל. ריח הכסף עוד שלוש תחנות בטרם טעימה. תחנה ראשונה היא ביקור באחד ממיכלי התסיסה הענקיים. אנחנו מתבקשים להרים את המכסה ככל יכולתנו ולתחוב את פרצופינו מעל לנוזל. ריח עז של אלכוהול מאיים לפתוח את צינורות הנשימה שלנו או כפי שכונה על ידי רנדי – ריח הכסף. אמריקני או לא? משם אנחנו מונחים אחר כבוד אל חדר שנקרא Barel select Socaiety . עוד נדון במוצר זה, אך החדר המהודר, שנראה כמו חדר הנצחה, מכיל אלפי לוחיות מתכת רקועות שמודבקות על הקיר ועליהן שמות האנשים, או הגופים, שרכשו חבית של ג’ק סינגל ברל (חבית יחידנית). המזקקה נותנת אפשרות לבחור חבית, בעזרת הטועם הראשי, ולקבלה לכשתהיה מוכנה, תמורת 7,000 – 10,000 דולר. חבית מכילה כ-240 בקבוקים. על מלבן המתכת, לצד השם, רקועות חביות כמספר החביות שנקנו. ראיתי שם גופים ושמות שקנו יותר מאחת. הגעת לשבע חביות? מחליפים את השלט ורוקעים, בנוסף לשם, חבית בצבע אדום. שכה אחיה, על תג של חברה בשם סאמס קלאב היו רקועות שבע חביות אדומות, כלומר החברה קנתה 49 חביות סינגל ברל ומי יודע כמה היד עוד נטויה. אני, ליתר ביטחון, שלחתי רזומה ובקשת עבודה לחברה. משהו טוב ודאי קורה שם. הכל תלוי בטעם ובמזג האוויר לאורך היסטוריית ייצור הוויסקי באמריקה נוצרו כללים וחוקים על מנת לשמור את הסטנדרט והאופי של המשקה. שניים מהכללים החשובים קובעים שוויסקי אמריקני ייוצר מלפחות מ-51% תירס. ג’ק דניאלס מיוצר מ-80% תירס, 12% שעורה ו-8% שיפון. הכלל השני מורה שיישון הוויסקי יעשה אך ורק בחביות אלון אמריקני חדשות וימשך לפחות שנתיים. ג’ק דניאלס מיושן מינימום ארבע שנים. אלא שהעוסקים במלאכה אינם מייחסים חשיבות לזמן ההתיישנות כמרכיב חשוב כמו הסקוטים. במזקקה מדברים על הטעם, או יותר נכון, מתי הוויסקי מוכן? לפי הטעם. יתכן וכל זה מתאים גם לתרבות האמריקנית של "הראה לי את הכסף" ובהחלט העניין הזה משפיע. אמר לי שם מישהו במזקקה שהחביות מבוקבקות ברגע שהוויסקי מוכן כדי שהמלאכים לא יקבלו יותר מחלקם ההוגן. החביות נבנות גם הן במזקקה. החבתן הראשי נותן את חותמו לכשירותן לאחר שעברו מבחני אטימות. או אז ממלאים אותן בוויסקי ושולחים אותן למחסנים הענקיים למנוחה. מחסני היישון אינם אטומים וחללם מושפע ומתנהג כמו מזג האוויר בחוץ. בטנסי חם בקיץ וקר מאוד בחורף וכמו כן ישנם הבדלים גדולים בין היום ללילה בעונות המעבר. שינויים קיצוניים אלו מרחיבים ומכווצים את החבית ושתי עובדות אלו, החבית החדשה והאקלים המגוון, מזרזים ומעצימים את האינטראקציה בין החבית לנוזל, לכן לא נדרשות שנים רבות למוכנותו של הוויסקי, בניגוד לאחיו הגדול מסקוטלנד. מובן מכל זה שבחביות שנמצאות במקום הגבוה והחשוף ביותר יהיה הוויסקי אגרסיבי מעט יותר ומוקצן בטעמיו מהוויסקי הנמצא בחביות החבויות באמצע הערימה. החביות המשומשות נמכרות למזקקות בסקוטלנד, מה שעל פי רנדי נותן חצי הכשר ולגיטימציה לוויסקי הסקוטי. קצת יהיר האיש הייתי אומר. מחלקת הטועמים התכנסנו בחדר הטעימות המרשים. זו היא עוד דרך לגיטימית לשתות בצורה לגלית במחוז היבש. אם ג’ף ארנט הוא המזקק הראשי הרי שג’ף גרנט הוא הטועם הראשי (עוד ג’וב הזוי? למה זה לא קורה לי?). ולא סתם טועם ראשי, אלא גם עומד בראש אגודת הטועמים של המזקקה. מתברר שיש מחלקה שלמה במזקקה שתפקידה רק לטעום מהחביות ולאשר (היה זה רנדי שאמר שיש רק 1.5 עובדים?). מערך כוסות הטעימה לפנינו מכיל תזקיק לא מסונן ולא מיושן, תזקיק מסונן, וכן טעימות של שלושת המותגים העיקריים של המזקקה, Old No 7 , ג’נטלמן ג’ק וסינגל ברל. טעימת התזקיק הראשון אכן הפגישה אותנו עם נוזל אגרסיבי לא מאוזן, בעל טעמים תירסיים ורמיזות בולטות של שמרים. התזקיק השני, המסונן, כבר נתן תחושה חלקה יותר ונייטרלית, וזה עוד טרום יישון. ברור שתהליך הסינון הוא מרכיב דרמטי בעיצובו של המשקה. ג’ק דניאלס Old No 7 הוא מוצר הדגל של החברה. עד לפני כמה שנים הוא יוצר בחוזק של 43%, אך השתנה, למרות מחאות לא מעטות של מכורים למשקה, לחוזק של 40%. ניתן להשיג סדרות מיוחדות בחוזק המקורי, בעיקר בדיוטי פרי. הסידרה נקראת Scene ואפשר לזהותה על פי התווית השונה, שמתארת נופים ואחוזות דרומיות ורקועה בזהב על בקבוק דומה. ג’ק דניאלס מבוקבק ממגוון החביות במחסנים, כשרוב החביות בנות 4 – 5 שנים. ג’נטלמן עטוי קטיפה ג’נטלמן ג’ק הוא מוצר מאוחר יותר והושק בשנת 1988. הרעיון היה לקחת את המוצר הלאה ולרכך אותו עד כדי הרגשה קטיפתית. לצורך זה מסונן הוויסקי פעם נוספת דרך פחם מעץ מייפל אחרי היישון רגע לפני הביקבוק. אלא שלא די בכך. הוויסקי מבוקבק מהחביות הצעירות ביותר וכן מהחביות שנמצאות באזורים הפחות חשופים של הערימה. כלומר החביות שעברו את התהליך המופחת ביותר מבחינת אקלים ומבחינת אורך שהייתם בחבית החדשה. ואכן, בטעימה קיבלנו משקה קטיפתי נטול קצוות ועיקצוצים. הסינגל ברל – מותג היוקרה של המזקקה – נולד ב-1995. הרעיון היה לבקבק וויסקי מחבית יחידנית שיהיה בעל אופי עז, ועל כן הוויסקי מבוקבק מחביות בנות שש שנים מינימום, שנלקחות מהאזורים החשופים של המחסנים, כלומר חביות שעברו את התהליך המוקצן ביותר, וכל זה מבוקבק בחוזק של 45%. התוצאה בטעימה היא וויסקי שרירני, עז טעמים ומעט אגרסיבי. ג’ף גרנט טועם באופן אישי כל חבית סינגל ברל ועד היום יצא לו לפסול שלוש חביות בלבד במשך הקריירה שלו. הסינגל ברל מבוקבק גם באגף נפרד בבקבוקים מהודרים. אחיו מהדיוטי פרי נקרא סילבר סלקט, שזה אותו סינגל ברל בחוזק של 50%, בלבוש מעט שונה. אם תהיתם האם אפשר יהיה להרגיש בהבדל בין בקבוקים שיצאו מחביות שונות, על פי ג’ף, עם חיך עדין ומיומן יתכן וכן, אבל בסופו של יום החביות דומות מאוד באופי ובתנאי ההתיישנות. לשאלתי איך טועמים 75 מיליון גלונים, את החביות של שאר המותגים טועמים ג’ף והאגודה שלו בדגימות של חבית אחת ל-500. כמובן שההנחיה היא לא לבלוע את הנוזל אלא לירוק. ועל זה העיר רנדי שהוא לא מוכן להיות טועם, אלא אם ירשו לו לירוק אחורה. בכל יום נערכות 30 – 40 טעימות של ברל סלקט וכ-15 טעימות מדגמיות לטובת שאר המותגים. ’לימונדת לינצ’בורג’ את יום הקרב הארוך הזה סיימנו על אחת הגבעות שסובבות את המזקקה. שתי להקות רוק בריטיות הוטסו אחר כבוד להטריף את חושינו. בשר ניצלה על פחמים, ואני, במקום לחשוב על מקור הבשר, תהיתי על מקור חומר הבעירה. אבל העיקר היה לקבל מרנדי, הפעם כברמן באחד מהברים הרבים שהוקמו, ’לימונדת לינ’צבורג’ עשויה כהלכה. קוקטייל קלאסי של המקום המורכב מגיק, לימון וספרייט בכוסות ששאלת "להגדיל לך את המשקה?" מיותרת. תם הקרב ויבש לא היה שם. איך הגענו חזרה למלון בנאשוויל? לא זוכר, תשאלו את הנהג. בלובי עמד שלט גדול ומפורט שתיאר לכל אחד ואחד מ-400 הזומבים מתי ולאן הוא טס, ובאיזו שעה יש לו איסוף לשדה התעופה. מצאתי את עצמי, עם עוד שמונה לוחמים נועזים, מיועדים למשימה מיוחדת בניו אורלינס: תקיפת מטה סאוטרן קומפורט. בבוקר חיכתה לנו תחנת קפה, מים ופירות. קיבלנו בקבוק בחתימתו של ג’ימי בדפורד המזקק היוצא, ולאחר פרידה רווית דמעות מפגי סו וטיסה של שלוש שעות, התמקמנו במלון המפואר שברובע הצרפתי בניו אורלינס. שלווה דרומית בכנסיה המקומית לפני קרוב ל-30 שנה ביקרתי בניו אורלינס. כבר אז הביקור נצרב בתודעתי כאחת החוויות המדהימות שיש בארצות הברית. הרובע הצרפתי שבליבה הוא המקום להיות בו. שתיה, בחורות ידידותיות, ברים עם מוזיקה חיה על כל מטר, כישוף, וודו ואוכל קייג’וני. אווירת המקום לא השתנתה, ובזמנים של פסטיבלי מוזיקה, וכאלה יש למכביר, זורם שם אלכוהול ביום אחד בכמויות שאצלנו לא זורמות בשנה. עם נחיתתנו במקום בצהריים, מצאתי את עצמי מיד אוחז כוס ענקית של בלאדי מרי בגרסת המקום. מן גספאצ’ו אלכוהולי וחריף שבתוכו שחו תרמילי אפונה מיניאטוריים, פלפלי צ’ילי, מלפפונים כבושים והרבה פלפל שחור גרוס. מן עינוי ממכר ומדהים שאינך יכול להפסיקו. אך אין ספק שהמשקה המזוהה של העיר והאזור כולו הוא הסאוטרן קומפורט. מטה האירוח של המשקה נמצא כ-40 מייל דרומית לניו אורלינס בוודלנד פלנטיישן. זו אחוזה היסטורית בתולדות ארצות הברית, שבעצם שלטה על מטעי סוכר עוד בתקופת העבדות, והיא האחרונה שנותרה משרשרת מטעים בדרום לואיזיאנה. האחוזה ממוקמת על הגדה המערבית של המיסיסיפי, ומשמשת היום כאירוח כפרי לנופשים בסטייל. תשעה חדרים מרהיבים בסגנון יוקרתי של פעם, כשבמרכזם חדר הסבה מרהיב ביופיו שמעלה בדמיון אירועים הלקוחים מ’חלף עם הרוח’. עוד במתחם נמצאים המטעים וכנסיה עתיקה ומרהיבה ששופצה, כמו גם האחוזה, כמה פעמים, עקב אסונות טבע כולל האחרון – הוריקן קטרינה. הכנסיה משמשת היום גם כאולם אירועים מהודר לצורך שמחות וחתונות, וכן כמטה האירוח של סאוטרן קומפורט. לאחר שרווינו מכמות שערורייתית של אוייסטרים ענקיים וטריים, שאותם תיבלנו ברוטב חזרת פותח צינורות וסינוסים, התאספנו סביב פיליפ קוזימנו, השגריר הנודד של סאוטרן קומפורט (עוד מחזיק ג’וב שהייתי הורג בשבילו). חפתים וכפתורים בוודאי תתהו, מטה סאוטרן קומפורט? איפה המיזקקה ומסורת הייצור? ובכן תתפלאו לדעת שאין. הסיפור של המשקה הזה שונה משאר מותגי האלכוהול ויותר מכך, היום הוא לא מיוצר בארצות הברית. קברניטי המותג נותנים את הדגש על הסיפור מאחורי המשקה, על היותו משקה של ברמנים, טרנדי וורסטילי. למרות חוסר השורשים ברמת הייצור הוא משקה עם זיקה חזקה והרבה שייכות לאווירת הדרום. ב-4 ביולי 1850 (כמה סימבולי) נולד מרטין ווילקס הרון (מ. ה.) באירלנד. עוד בילדותו נדד עם הוריו לניו יורק ומשם מהר מאוד החלו לנדוד מערבה בעקבות הבהלה לזהב והתיישבו בסנט לואיס, השער הגדול למערב. במקום להמשיך מערבה החליט הנער לרדת דרומה למיסיסיפי והתאהב בנמל ניו אורלינס. כדי לקיים את עצמו החל לעבוד כמוזג בבר מפורסם – מק קאולי סלון, ברובע הצרפתי. מ. ה. החל לחפש פתרון לטעם הוויסקי הגס וחסר האחידות שהגיע בחביות ממעלה המיסיסיפי. משווקי הנמל הוא רכש תבלינים ופירות והחל לחפש נוסחה לשיפור הטעם ויצירת אחידות. מהר מאוד הוא מצא נוסחה והמשקה החל להתפרסם כמשקה טרנדי, לאנשים מתוחכמים. המשקה תפס גם בקרב נשות החברה בלואיזיאנה, שהוויסקי היה להן גס מידי. המשקה החל דרכו בשם ’חפתים וכפתורים’ כמתחרה למשקה בעל אופי דומה של ברמן אחר – ’עניבות לבנות וזנב’. בדיעבד המשקה של מ.ה. שרד. לאור הצלחת המשקה כיוון את עצמו מ.ה. בשנת 1885 להציג את המוצר בתערוכה עולמית לתעשייה וכותנה והחליט לשנות את השם ל’סאוטרן קומפורט’ – המשקה הגדול והישן של הדרום. בשנת 1904 הוגש המשקה לבחינה בתערוכה הגדולה בסנט לואיס וזכה במדליה. למותר לציין שבאותה תערוכה זכה ג’ק דניאלס במדליה כוויסקי הטוב ביותר. ה’חיפושיות’ וג’ניס ג’ופלין זוכרים את הסיפור על ’החיפושית’ החמישית? לפני רינגו סטאר היה ל’חיפושיות’ מתופף אחר, שסולק בתחילת דרכה של הלהקה. גורלו היה לעבוד במאפיה בלונדון עד סוף ימיו. מ.ה. נפטר והוריש את המשקה למשפחה בשם גרנט, אלא שמיד לאחר מותו נכנס חוק היובש לתוקף והמשפחה היתה מנועה מלייצר. בשנת 1930 מכרה המשפחה את המותג למשפחת פאולר ושנה לאחר מכן הוסר חוק היובש. איזה חוסר מזל. קמפיינים שיווקיים חכמים החזירו והמשיכו להעלות את המשקה לתודעה כמו שיווק של קוקטייל שנקרא ’סקרלט אוהרה’, כשם גיבורת הלהיט הקולנועי הגדול, שהיה מורכב מסאוטרן + ליים ג’וס + מיץ אוכמניות. בזמן מלחמת העולם השניה שוגר המשקה בכמויות לחיילים האמריקנים באירופה, דבר שתרם לפרסומו הגלובלי. כמו כן היה זה המותג הראשון בתעשיה שפרסם ספר מתכונים, ולא רק מתכונים לקוקטיילים, אלא גם מתכוני בישול. ואם הזכרתי את ’החיפושיות’, אז הנה ספור משעשע נוסף. בשנות ה-60 המאוחרות אימצה ג’ניס ג’ופלין את המשקה מתוך בחירה אישית. לאחר ששמעה שאמנים רבים מקבלים כסף מחברות בתמורה לשימוש במוצריהן, החלה לכתוב לחברה מכתב בכל שבוע, בכדי לקבל כסף. עבר חודש והחברה נעתרה ושלחה לה צ’ק קטן, שבעזרתו קנתה מעיל פרווה. מעיל פרווה זה היה לאחד מסמליה של הזמרת ואחת התמונות בהן היא צולמה איתו הפך לתצלום של כריכת אחד מאלבומיה המפורסמים. משקה חוצה מחנות מגוון התבלינים והפירות, מוניל, שוקולד, קינמון וארומת קלייה, ועד קליפות תפוז, דובדבן, ליים ואפרסק, גורמים למשקה להיות ורסטילי ולהבליט בכל ערבוב טעמים שונים. המשקה מוגדר כחוצה מחנות, שמצד אחד יאהבו אותו גם חובבי המתוק והקל, ומאידך גם לוגמי המשקאות הקשוחים ידעו להתחבר אליו מעת לעת בסיפוק. עוד נתון מעניין הוא, שלמרות מתיקותו הוא אחד מהמשקאות הפחות קלוריים בעולם האלכוהול. ב-1979 נרכש המותג על ידי בראון פורמן וחבר לג’ק . מכאן הדרך לגרסה האמריקנית של ראסטי נייל (סקוטש ודרמבוי) – ראסטי ג’ק (ג’ק וסאוטרן) קצרה. על תוית הבקבוק מאוירת אותה אחוזה בוודלנד פלנטיישן על גדות המיסיסיפי. עוד רבים הסיפורים לספר בנושא משקאות הדרום, אך קצרה היריעה. עוד לילה הזוי עבר עלינו ברובע הצרפתי בטרם פרשנו איש למדינתו. ועכשיו ימים רבים לאחר השיבה, בכל לגימה, עולה בדמיוני פגי סו במדי קרב. אכן היה זה קרב קסום. שמוליק וולברג, מנהל תחום האלכוהול והיין בחברת מ. אקרמן בע"מ