רחל גרא עם ערב חורף ביתי אחרי החנוכה-כריסטמס-סילווסטר ,שהתחברו לחג אחד ארוך
פעם, ממש מזמן, התחוללה במטבח שלי רעידת אדמה קטנה, תרתי משמע, כשסיר הCopco - הסקנדינבי השחור – נחת בארון והצניח את המדף אפיים ארצה. באותם ימים לא התברכנו בשלל חנויות לבשלנים מאותגרים והשאיפה הבלתי נשלטת לבשל בסירי ברזל אפריקאיים, כמו בג'ונגל, טרם הגיעה למחוזותינו. לענייני ה'לובנגולו מלך זולו', סליחה- ה'פויקה מלכת אפריקה', עוד נגיע, ובינתיים נחזור לסיר הברזל הכבד שקיבלתי מחברתי הפינית, שנשבעה באיכותו.
המשקולת השחורה הזו אכן הפיקה תבשילים ניחוחיים לעילא. הבשרים יצאו נימוחים והתפודים שחמחמים ומעוררי חשק, אלא שהחלודה שנאלצתי לקרצף ממנה לפני כל שימוש גרמה לכך שזמן מנוחתה בארון התארך עד אין קץ. שנים אחדות אחרי התנחלותה של הסקנדינבית המחלידה בחשכת הארון, עברה אלי בירושה הקסטרולה הרוסית של סבתי – קלחת ברזל מצופה באמייל כחול – שדרשה ממני תרגול בכפיפות ברכיים וקריסות אלגנטיות לצד התנור עקב משקלה העודף, אבל איכויות התבשילים שיצאו מבטנה כמו גם קלות ניקויה כיפרו על כך. לקסטרולה המיתולוגית הצטרפו עם הזמן קדירות "לה-קרוסט" צרפתיות וסנוביות וגם חיקויים סיניים- אלא מה? – שהתחככו בסירי הברזל האמריקאיים (Lodge) ובסירי הנחושת שמצאתי בשווקי פשפשים. ברור שגם פאיירות (מרחשות) מספרד וטאג'ינים ממרוקו מצטופפים אצלי במגירות, ורק הפויקה האופנתית – התלויה על חצובה כבערבות הספארי אינה נוכחת, כי היא מתאימה למטבחי בערך כמו שגי'רפה מתאימה לי כחיית מחמד.
סיר ברזל מצופה אמייל של לה קרוסט. צילום: Five Rings/CC
סביר שעכשיו אתם מאמינים שאני יודעת על מה אני מדברת כשאני שוברת את המיתוס ואומרת מבלי להתבלבל: לסירים הטרנדיים יש מעלות, אבל אין הצדקה לשבור משכנתא כדי לרכוש אותם מפני שהחיקויים עושים את העבודה בהצלחה רבה. סירי נחושת בוהקים הם באמת חוויה אסתטית על השולחן אבל חווית הצחצוח והמירוק הכרוכה באחזקתם היא סיפור פחות סימפטי. ובעניין סירי הברזל השחורים – האמריקאיים, הדניים והאפריקאיים – הרי שמי שאינו נרתע מקרצוף החלודה המובטחת ואינו סולד ממגע בסירים הדביקים אחרי ששומנו נגד החלודה, יבושם לו. אני מוותרת.
סאגת הסירים הזו מתחברת לכך שהשילוש הקדוש חנוכה/כריסטמס/סילווסטר כבר עבר ונגמר, ואנחנו חוזרים לערבי החורף הצוננים שבהם מתבקש לשלוף מן התנור קדירה מהבילה. באיזו קדירה תשתמשו? לא קריטי, אבל באיזה יין? – זה כבר סיפור אחר. כשהכנתי השבוע את ה- Pied de Cochon – שוקרוט, חשבתי להשתמש ביין ריזלינג, כמקובל, אבל אזל אצלי המלאי. לעומת זאת נותרו במקרר אי אילו שרידים מחגיגות הבוז'ולה האחרונות וגם בקבוק חמוד של קריניאן, שאינו מתיימר להיות משהו גדול אבל טעמיו הרעננים ומתיקותו הפרחונית העדינה הבטיחו סיר שמח ופחות כבד. בקיצור, הקריניאן נכנס לקדירה וגם לסיר הריזוטו, וגרם רוב נחת בצלחת.
אגב, הבישול בקדירה אינו אומר "זורקים הכל לסיר, וזהו", ממש לא. יש שלבים, תהליכים, הכנות מראש ובקיצור – יש קצת עבודה, אבל – התוצאות מדברות! הריחות שמתפשטים בבית, הטעמים העשירים והאווירה החמה שנוצרת סביב השולחן, שווים את הטורח.
מתכונים בכתבה