מאת עפרה בר-נון
עפרה יצאה למסע במקסיקו בחיפוש אחרי אוכל מקסיקני אמיתי, היא הלכה לאיבוד, אכלה צ’ילי קון קרנה, עצבנה מקסיקני, לא השכילה להקשיב לחמור, פגשה בכבשני הגהנום, וסיימה בארוחה מנחמת עם שלושה סוסים צולעים, עז עיוורת ושועל דרוס.
42 מעלות בצל. מדבר אינסופי ומסעדה קטנה אחת. כובע הסומבררו המקסיקני והשפם שמציץ ממנו מסמנים לי להיכנס ומברכים אותי על בחירתי בפונדק ’האש של הבאנרו’. כאילו היה לי מבחר. המסעדה היחידה ברדיוס עשרות קילומטרים ממקום יישוב, אם מוציאים מהחישוב היאחזויות מקסיקניות של שני בתים, חמור ותרנגולת. "בשביל למצוא אוכל מקסיקני אמיתי את חייבת לצאת ממקסיקו סיטי", אמרו לי המקומיים. אז יצאתי לשטח, שכרתי ג’יפ וכמובן שמיד הלכתי לאיבוד. איך אפשר לנווט בשטח המאכלס רק קקטוסים והרים צחיחים. הכל נראה אותו הדבר. הכל חוץ מ’האש של הבאנרו’. מסעדה מקסיקנית אמיתית צריף רעוע, בר מט ליפול, חמישה שולחנות ועשרות תמונות של ג’ון ווין על סוסים. שלוש תרנגולות מקרקרות ומתרוצצות בהתרגשות בין השולחנות. ליד אחד השולחנות נוחר זקן שיכור מעולף ובידו בקבוק טקילה ריק. שירים ישנים בספרדית מתנגנים ברקע באיכות שידור של טרנזיסטור עתיק. סייסטה. על לוח קיר מאחורי הבר כתוב בגיר, "רק היום, רק אתמול, רק מחר ועד שתצא לכם הנשמה – צ’ילי קון קארנה". בתחתית הלוח הוסיפו אזהרה "לבעלי לב חזק ! ! !" המקסיקני גרש את התרנגולות לכבוד הלקוחה השנייה שלו באותו היום וחייך אלי מעבר לבר ולשפם. את שתי השיניים הקדמיות שלו הוא כנראה איבד בקרב אגרופים ויריות עם ג’ון ויין לפני חמישים שנה. הוא הצביע על הלוח בגאווה וחיכה להזמנה שלי. "פילה בקר ברוטב יין ומוח עצם וכוס מרלו בבקשה", את המקסיקני, התשובה שלי כנראה לא הצחיקה. הוא נעלם לתוך המטבח וחזר כעבור שתי דקות עם קערה גדולה מלאה בנתחי בשר בלתי מזוהים שצפו ברוטב שעועית סמיך. ליד הקערה הוא הניח בקבוק טקילה וכוסית. הוא מזג את הטקילה ונראה מאוד מרוגז. כוס מים מעופשים צורפה למנה על חשבון הבית וחברת ביטוח הבריאות שלי. "אין פילה בשביל הגברת. מלכת אנגליה הייתה כאן הבוקר וגמרה לי אותו". הוא ירק על הרצפה פעמיים והסתלק שוב למטבח. בכף, שלא נשטפה מעולם וקצת חלודה בחשתי בעדינות בתבשיל. מחלון המסעדה הציץ עלי חמור וניער שוב ושוב את ראשו לימין ולשמאל, הוא כנראה ניסה לסמן לי משהו. זה התברר לי מיד כשהכנסתי לפי את הכף העמוסה ולעסתי. המכה לא איחרה לבוא. בהתחלה זה שורף בפה כמו אש, מרגישים חום באוזניים, דמעות בעיניים, שיתוק בלשון ואז מרוב לחץ, כמובן שבולעים במקום לירוק. זינקתי מהכסא וניסיתי לצעוק אבל הפה שלי היה משותק. הכיסא נפל והעיר את הזקן הנוחר משנת היופי שלו. הוא מלמל "אמריקנית מטומטמת" בספרדית ואיבד את ההכרה. רציתי להסביר, שאני דווקא ישראלית ורק לפעמים קצת מטומטמת, אבל לא יכולתי לדבר. יכולתי להשמיע רק חרחור גסיסה חלוש, שבקע ממיתרי הקול. הפה שלי עלה באש. הרגשתי את הפנים שלי מאדימות. אני בוערת. הפכתי ללפיד אולימפי מהלך, לגחלים במנגל, למצית זיפו. אני נשרפת. טעם הגהנום חזרתי בריצה אל הבר כדי לשתות ונזכרתי שסיפרו לי שמים רק מגבירים את תחושת החריפות. במיוחד מים מעופשים, שנשאבו מבאר מקסיקנית מוכת כולירה. אולי כוסית קטנה של טקילה תעזור לי? אולי חריף מבטל חריף? מרוב חריפות לא יכולתי לחשוב יותר. הרמתי את כוס הטקילה והקפצתי אותה ישר לגרון. ההחלטה שלי, התברר לי, הייתה מאוד לא נכונה. הלפיד האולימפי הפך לכבשני הגהינום, המנגל הפך למדורת ל"ג בעומר ומצית הזיפו הפכה ללהביור. יצאתי בריצה מפונדק ’האש של הבאנרו’ והבנתי ללא צל של ספק מהיכן הפונדק קיבל את שמו. חיפשתי מפלט מהחריפות האיומה. אם אתגלגל בעפר המדבר זה יעזור לכבות אותי מבפנים? יכולתי לחשוב רק על מים צוננים שיצילו אותי מהבעירה. בחצר עמדה השוקת של החמור המבוהל, שבדיוק סיים ללגום ממנה כשזינקתי לעברה. תחבתי את ראשי במימי השוקת ונשארתי שם מספר שניות. המקסיקני, שבדיוק חזר מהמטבח לא הבין לאן נעלמתי. הוא חשב שברחתי בלי לשלם. במקסיקו לא בורחים בלי לשלם ואם בורחים בלי לשלם, לא בורחים יותר לשום מקום. המקסיקני רץ אחרי החוצה, בידו רובה ציד גדול והוא יורה לכל עבר. הוצאתי את הראש מהשוקת, החמור נראה כועס בעקבות הפלישה ונפנף בזנבו. הרמתי ידיים והתפללתי. פלפל הצ’ילי מסוג ההבאנרו המקסיקני, הוא אחד מזני הפלפלים החריפים בעולם. מי שרגיל לחריפותם של הסחוג, הפפריקה או הווסאבי היפני, לא יכול אפילו לדמיין את חריפותו. רק מקסיקנים עם סומבררו ושפם, שגרים בשום מקום וחסרות להם שתי שיניים קדמיות יכולים לאכול אותו. אני לעומתם שרדתי בקושי. אולי בגלל החמור, אושפזתי בבית החולים היחידי הנמצא באזור, בית חולים ווטרינרי משובח. יחד עם שלושה סוסים צולעים, עז עיוורת ושועל דרוס, סעדו אותי במסירות. שתיתי חלב ואכלתי לחם כדי להרגיע את ההבאנרו. חוש הטעם ומיתרי הקול שלי חזרו לתפקוד מלא. כך יכולתי להמשיך ולנסוע במדבריות מקסיקו, לפתוח את החלונות של הג’יפ ולשיר בקול גדול שיר הלל לפלפל ההבאנרו. המאכל הראשון שהצליח להוציא אותי באמת משלוותי. Ofrax7@hotmail.com