מאת עפרה בר – נון
עפרה החליטה לבלות את חופשה חורפית בטירה צרפתית עתיקה, החליפה בתים עם זוג צרפתי אמיד עם אוסף יינות עתיק וחיבה יתרה לשלוליות מים
נמאס לי מבתי מלון. לא אוהבת סבונים קטנים, סדינים מתוחים ופקידי קבלה נפוחים. הזוג אסקרגו, פנסיונרים צרפתים, בעלי כרמים ויצרני יין חובבים, מחפשים באינטרנט ישראלי שיחליף איתם בית למשך שבועיים בחורף. פתרון נפלא. הם יטוסו לישראל, יתמקמו בביתי הצנוע במרכז הארץ, ישקו את הבוגנוויליות, יטגנו את עצמם בחוף הים, ידחפו פתק בכותל המערבי וירגישו ציונים. אני אנפוש בכפר צרפתי, בבית הנראה כטירה, אטפל בשני כלבי הציד שלהם, אוכל במסעדות משובחות ואבנה לי בגינה בובת שלג גדולה. מאות אנשים על הטיסה לפאריס ודווקא לידי הושיבו נוסע, שבמקום לטוס היה צריך להתאשפז במחלקת אף אוזן גרון. מרוב שיעולים לא יכולתי לישון וכאשר הסתיימו השיעולים, התחילו קינוחי אף קולניים, שלא היו מביישים נגן טרומבון בסימפונית. כאשר המטוס החל בנחיתה, הוא התפתל מכאבים וצעק על הדיילת, שמתפוצצות לו האוזניים ובקרוב אולי גם יתפוצץ לו הראש. לצערי נבואותיו לא התגשמו. האיש האחראי לאחת הקטסטרופות החמורות בחיי, ירד מהמטוס ונעלם, כשהוא מותיר אחריו ערימה של טישיו ומיליוני חיידקים מסוכנים. כבר בקרון הרכבת, שחצתה נופים מושלגים, תקף אותי דגדוג משונה באף. מאוחר יותר גם תחושה מוזרה בגרון. שטויות, חשבתי, קירור קל, לא משהו שתה ואש בוערת באח של הטירה, לא יעבירו כהרף עין. הטירה המרשימה, שנבנתה בסוף המאה, ניצבה בין כרמים. השלג כיסה את הגפנים הערומים במעטה חגיגי. מתוך 15 חדרים ענקיים, בחרתי בחדר עם מיטת אפיריון. מעל המיטה ניצב ציור שמן ענק של אציל משופם ושני כלבי ציד. הוא הביט בי בחשדנות. בטח הסב של מר אסקרגו הצרפתים ודאי יתאכזבו קצת מה’טירה’ שלי בארץ, חשבתי, מנסה להיזכר אם השארתי את האמבטיה שלי נקייה. בשתיים בלילה העיר אותי רחש מוזר. נשימות כבדות בחדר החשוך וצפצוף מוזר. נו, מה כבר אפשר לצפות מטירה שכזו, בטוח מסתובבות בה רוחות רעות. הרמתי את הראש והבטתי בציור השמן, שנראה מפחיד ביותר לאור הירח. הצצתי מאחורי הוילון, מתחת למיטה, בתוך הארון ומעבר לדלת. הנשימות הכבדות התחזקו. כעבור חמש דקות, הבנתי שזו אני. נשמתי בכבדות וצפצוף איום נשמע מריאותי. השכן שלי מהמטוס! מטליות לחות שהנחתי על ראשי וליטרים של תה, לא עזרו להוריד את החום הגבוה במשך יומיים. את ההזמנה שלי, במסעדת שלושת כוכבי המישלן, הסמוכה לטירה, ביטלתי בלב כבד. הפסדתי מנה מפורסמת של שליו מבושל בפירות יער, שהוגשה בעבר לנפוליאון בכבודו ובעצמו. "המסעדה מלאה בחצי השנה הקרובה. לבריאות וכול טוב מאדאם", ברך אותי המלצר מעברו השני של הקו, כאשר שמע את קולי הצרוד המתחנן שישמרו לי מקום לשבוע הבא. הקור ששרר בטירה אילץ אותי לכוון את מערכת החימום הביתית למקסימום. מערכת החימום הממוחשבת שלטה כעת על כל החדרים בלי יוצא מן הכלל והבטיחה שלא אצטנן שוב בשום חדר. אפילו את חדרי השירותים חיממתי. היה כל כך חם, שהסתובבתי עם טי שירט ומכנסיים קצרים. ממש כפי שעשו באותה השעה בני הזוג אסקרגו בחוף הים של נתניה. גם שני כלבי הציד, שהתרוצצו בבית, היו מאושרים ממזג האוויר הקיצי שסידרתי להם ובילו את זמנם בקפיצות בשלג וריצה מהירה חזרה אל תוך הבית, להתחממות בסאונה שייצרתי במו ידי. לאחר שבוע של קדיחה ושיעולים ’משוחפים’, ירד החום וגם אני ירדתי לחפש לעצמי משהו לאכול במטבח. שימורי טונה וקרקרים הם כל מה שנשאר והיו בהחלט רחוקים מהפנטזיה שלי על נקניקים משובחים במזווה וגבינות עזים במקרר. הזוג אסקרגו רוקנו הכול לפני נסיעתם. הצרפתים נוהגים לאחסן בחורף מזון במרתף, ירדתי לחפש משהו. דלת עץ עבה במיוחד ומדרגות תלולת הובילו למרתף ענק ואפל. החום והמחנק במרתף היו בלתי נסבלים. ממש מרחץ טורקי. במרתף לא נמצאו גבינות, לא נקניקים ולא שימורים. היו שם יינות. מאות, אולי אלפי בקבוקי יין, מסודרים בשורות כמו חיילים. חלק מהבקבוקים נראו מאוד ישנים ומאובקים. ניגבתי את פני המיוזעים בשרוול החולצה וניסיתי לקרוא חלק מהתוויות, כשהזיעה ניגרת אל תוך עיני. היו שם בקבוקי יין השווים עשרות אלפי דולרים, נדירים כל כך, שרק בספרים קראתי עליהם. לזוג אסקרגו היה אוסף בלתי רגיל, מהמרשימים בעולם. עיני חשכו. 35 מעלות צלסיוס ועשרה אחוזי לחות, במשך שבוע, הם גזר דין מוות לבקבוק יין. מד הטמפרטורה הציג את המספר 35, באותיות קטנות הבהבה המילה ’זהירות!’ עם סימן קריאה אדום. העברתי את ידי על שורת בקבוקים. אם הייתי פותחת אחד מהם, היה אפשר להכין במקום כוס יין חם, להוסיף מקל קינמון, פלחי תפוח, תבלין ציפורן ולשתות. בשיחת טלפון בהולה, סיפרתי למר אסקרגו, שיש לנו בעיה וכדאי שישובו במהירות לטפל באוסף היין שלהם. הודיתי שבישלתי את הטירה שלהם, והרסתי אוסף בן שבעים שנה של 1200 בקבוקי יין השווה הון עתק. האסקרגואים עמדו המומים בפתחו של מרתף היינות שלהם. הם הביטו בדאגה ביינות שבושלו וקרצו זה לזו בערמומיות לפני שזרקו אותי מביתם. בטיסה שהחזירה אותי מפאריס התפוצצו לי האוזניים וצעקתי על הדיילת שעומד להתפוצץ לי הראש, אך העונש האמיתי חיכה לי עם שובי הביתה. כבר בחדר המדרגות ציפתה לי שלולית מים גדולה. כל הברזים בביתי היו פתוחים, הספות צפו אל המרפסת ובמסדרון שטו שולחנות, בגדים וכסאות. נזק בלתי הפיך. הצרפתים החוצפנים האלה, הם לא שמעו על משבר המים בישראל? ככה לבזבז סתם? ממש שערורייה! Ofrax7@hotmail.com