והשתייה… כדת וכדין

מאת עמית יריב

ענף היין בארצות הברית ובאירופה מספק לא מעט תעסוקה לבתי המשפט. עמית יריב סוקר את ’הספר האדום הקטן של דיני יין’ שכתבה המשפטנית האמריקנית קרול רוברטסון ומביא גם את הנקודה הישראלית
האמרה "מלוא כל הארץ משפט" מיוחסת לנשיא בית המשפט העליון בדימוס, אהרן ברק. ואכן, מי שעוסק בתחום המשפטי מגלה בכל פעם מחדש שהתחום רחב למדי ומשיק לתחומי דעת ועניין מגוונים. אבל ’דיני יין’? הנה קורס אחד שלא הייתי מתנגד ללמוד (או ללמד) במסגרת לימודי המשפטים שלי. קרול רוברטסון, עורכת דין מקליפורניה, שהייתה שותפה במשרד בסן פרנסיסקו, הגיעה למסקנה שהקשר בין יין למשפטים הוא משמעותי דיו כדי להצדיק ספר שלם. התוצאה – The Little Red Book of Wine Law (’הספר האדום הקטן של דיני יין’) בהוצאת לשכת עורכי הדין האמריקנית (American Bar Association). מסתבר שענף היין בארצות הברית ובאירופה מספק לא מעט תעסוקה לבתי המשפט שם, והספר מציג תריסר תיקים משפטיים הסובבים סביב ענף היין – החל מהליך פלילי שננקט נגד יקב ביתי בתקופת היובש בארצות הברית, ועד לסכסוכים המשפחתיים במשפחת גאלו. מה ללואי ויטון ולסכסוך משפחתי? שניים מההליכים המשפטיים המוצגים בספר הם מאבק השליטה בשאטו ד’איקם והמאבק בין יקב קנדל-ג’קסון ויקב גאלו בקליפורניה. שני הסיפורים האלה מסבירים היטב איך משפיע המשפט על היין שאנחנו שותים. למן המאה ה-16, הייתה הבעלות בשאטו ד’איקם בידי שתי משפחות בלבד: משפחת סובאז’ (Sauvage), שקיבלה את היקב לבעלותה בשנת 1593, ומשפחת לור-סאלוס (Lur Saluces) שקיבלה את הבעלות על יקב לאחר שאחד מבניה נישא לבת למשפחת סובאז’ בשנת 1785. היקב, מספרת רוברטסון, שרד תהפוכות ואירועים מטלטלי עולם: הוא שרד את המהפכה הצרפתית, את מגיפת הפילוקסרה, שתי מלחמות עולם ואת השינויים בענף היין בעשורים האחרונים של המאה ה-20. אבל הוא לא הצליח לשרוד את הסכסוך המשפחתי בין בני משפחת לה סאלוס. ראשיתו של הסכסוך בשנת 1968, אז הלך לעולמו המרקיז ברטראנד דה לור-סאלוס, רווק נטול ילדים, שהוריש את עזבונו לאחייניו ולאחייניותיו. על פי צוואתו של המרקיז, זכה אז’ן דה לור-סאלוס, הבכור באחייניו, בנתח של 47 אחוזים מהיקב, וכן בתואר האצולה. יתרת האחזקות חולקה בין כארבעים בני משפחה אחרים. אבל אז’ן לא נטל את הפיקוד על היקב, אלא עבר להתגורר בפאריס, והפקיד בידי אחיו הצעיר, אלכסנדר, ייפוי כוח לפעול בשמו בניהול השוטף של השאטו. למעשה, אז’ן התנתק לחלוטין מן הנכס המשפחתי, ונמנע מלהגיע לישיבות הנהלה, לאסיפות בעלי מניות או אף להפגין עניין כלשהו ביקב. אלכסנדר שימש כמנהל היקב לכל דבר ועניין, תוך שהוא מתעלם מיתר בעלי המניות, קרובי משפחתו, ומסרב אף לארח אותם ביקב. רוברסטון מציינת שאלכסנדר היה "דמות ידועה מאוד, אריסטוקרט אמיתי, בקרב אצולת היין של בורדו", ומילא היטב את תפקיד בעל האחוזה. אלא שבני המשפחה, בעלי מניות המיעוט באחוזה, החלו להתלונן על קיפוח. באסיפת בעלי מניות בשנת 1992 ביקש אלכסנדר לשנות את המבנה המשפטי של היקב, כך ששליטתו בעסק תהיה מוחלטת, והשתמש לשם כך בייפוי הכוח מאחיו. הוא ניצח, אבל היה זה ניצחון פירוס. בשנת 1996 החליטה קבוצה של בעלי מניות מיעוט למכור את מניותיהם ביקב לתאגיד הענק LVMH, המתמחה במוצרי יוקרה. הם פנו לאז’ן, והשיגו את הסכמתו למכירת חלק ממניותיו ביקב, כך שבסך הכל רכשה LVMH אחזקות בשיעור של 50% ממניות היקב. אלכסנדר, שגילה בוקר אחד שהשליטה ביקב נמכרה מתחת לאפו, הגיש תביעה משפטית ובצידה בקשה לצווי מניעה שיאסרו את כניסתם של בני המשפחה שמכרו את מניותיהם ליקב או לעשות שימוש בכספים שהתקבלו כתמורה מן המכירה. הוא אמנם הפסיד בסופו של דיון, אבל הגיע להסכם עם LVMH שלפיו הוא ימשיך להיות הפנים הציבוריים של היקב ומנהלו הכללי. קרבות קליפורניה רוברטסון מנתחת בספר גם את המאבק בין יקב קנדל-ג’קסון (Kendall-Jackson Winery), מחלוצי יינות האיכות במחירי ביניים בקליפורניה לבין יקב גאלו (Gallo) על השפה המיתוגית שתשמש לשיווק היינות. קנדל-ג’קסון יסדו סדרת יינות במחירי ביניים שנשאה את השם Vintner’s Reserve. מדובר היה ביינות זניים באיכות סבירה, שעברו התיישנות מסוימת בחביות עץ, אך במחיר שלא עלה על 20 דולר לבקבוק, מה שאפשר גם לחובבי יין ’חדשים’ ליהנות מהם. יקב גאלו, לעומת זאת, נודע ביינות ברמת איכות נמוכה יותר, שנמכרו לרוב בבקבוקים גדולים, שזכו לכינוי Jug Wine, על שם הבקבוק הגדול והעגול שבו נמכרו. אלא שסקרי שוק הראו שנתח השוק הזה הולך ודועך, והצרכן האמריקני מחפש לעצמו יינות טובים יותר, ומוכן לשלם עבורם מעט יותר. לכן יסד יקב גאלו סדרה חדשה שזכתה לשם Turning Leaf, שמותגה ועוצבה באופן דומה למדי לסדרת Vintner’s Reserve של קנדל-ג’קסון, הן בעיצוב התוויות והן בבחירת הבקבוקים – מעבר לבקבוקי בורדו ובורגון במקום בקבוקי הכד (jugs). האחרונים לא התרשמו מהמחווה, והגישו תביעה בעילות שונות מתחום העוולות המסחריות, ובין היתר גניבת עין ותחרות בלתי הוגנת. אלא שבית המשפט הפדרלי דחה את התביעה, והסביר שהסמליל (לוגו) של עלה גפן איננו ייחודי דיו על מנת לזכות להגנת דיני זכויות היוצרים. אשר לטענה בדבר גניבת עין – כלומר הטענה שמוצרי גאלו עוצבו ומותגו כך שהקונה הסביר עלול להתבלבל ביניהם – זו נדחתה מכיוון שבית המשפט קבע שקנדל-ג’קסון פעל שלא בתום לב, שכן הוא לא הציג לפני בית המשפט את העובדות במלואן. מסתבר שזמן קצר קודם להגשת התביעה, שינה יקב קנדל-ג’קסון עצמו את התוויות בסדרת Vintner’s Reserve, כך שיהיו דומות יותר לאלה של סדרת Turning Leaf. ומה אצלנו? לצד הדיון בכל אחד מתריסר ההליכים המשפטיים המוצגים בספר, רוברטסון מוסיפה לכל פרק ’נספח’ ובו הרחבה נוספת, דוגמאות להליכים נוספים מהעולם או הסבר של מונחים משפטיים. אלה הופכים את הספר לקריאה מרתקת גם למי שאיננו משפטן ואיננו בקי בהכרח במינוחים המשפטיים או בעקרונות הפסיקה. האם אנחנו צפויים לספר דומה בישראל? נדמה שלא. ענף היין בישראל מוסדר בחוק שהוא גלגולה של פקודה מנדטורית, החקיקה מתייחסת להיבטים טכניים של התהליך, ואינה מסדירה כראוי היבטים איכותיים של התהליך. כך, לדוגמה, יכול יקב תיאורטי שמקום מושבו בהרי יהודה להציג את היינות שהוא מייצר כ’יין אזורי מהרי יהודה’, אף שהענבים המשמשים לייצורו של היין מגיעים מהגליל העליון, משדה בוקר ומזכרון יעקב. כך יכול יקב תיאורטי להצהיר שיין מסוים הופק בסדרה מוגבלת של 666 בקבוקים, גם אם בפועל הכמות שהופקה גבוהה פי כמה וכמה. למרות ריבוי היקבים היחסי בישראל, מספר ההליכים המשפטיים בין השחקנים השונים בענף הוא קטן מאוד, וחיפוש אקראי במאגרי המידע המשפטיים סביר יותר שיעלה את הביטוי "מן הגורן ומן היקב" מאשר הליך משפטי שעניינו יקב אמיתי. בינתיים, עד שדיני היין בישראל יוסדרו באופן ראוי יותר, מומלץ לקרוא את ספרה של רוברטסון ולראות איך משפיע גם המשפט על היין. Carol Robertson, The Little Red Book of Wine Law, American Bar Association Publishing, $19.95 amit.yariv@gmail.com Tenuta Il Faggeto ’Pietranera