מאת עפרה בר נון
הכנסיה הקתולית, הותיקן ואולי גם האפיפיור בכבודו ובעצמו, בעקבותי…
בסמטה אפלולית וצרה ברומא, לא רחוק מהותיקן, יושב השף בנדיקטוס במסעדה שלו ומביט בצלחת גדושה בפטוצ’יני אלפרדו. הוא אוחז בהתרגשות תמונה של יצירתו של לאונרדו דה וינצ’י, הסעודה האחרונה. אני טועמת מהפטוצ’יני הנפלא שהכין ומוכנה להתחיל בראיון עם עוד שף איטלקי מפורסם. בישוף בנדיקטוס היה בעבר דמות מפתח בכנסיה הקתולית ואף ניבאו לו עתיד מזהיר בותיקן, אך דעותיו המוזרות והקיצוניות גרמו לסילוקו מהכנסיה והוא החליט לעסוק באהבתו הגדולה, בישול. "את לא רואה את הקשר ביניהן?" הוא שואל אותי אחוז טירוף ועיניו מרצדות מצד לצד. "בין הפסטה לשמנת?" שאלתי בחשש. "בין התמונה לפטוצ’יני", הוא זעק ומשך את תשומת ליבם של כל הסועדים. שני כמרים, לבושים בגלימות הביטו בנו בחשדנות, צילמו אותנו במצלמת כיס קטנה והמשיכו לאכול את ארוחת הערב שלהם. כנראה שהבישוף בנדיקטוס עדיין מפורסם בקרב אנשי הכנסייה, חשבתי לעצמי. כששוחחנו בטלפון לפני הראיון הבטיח לי ה’בי- שף’, כמו כל מרואיין, שיש לו חדשות מסעירות בתחום הקולינאריה העולמית. לא העליתי על דעתי שהחדשות יתאימו גם למגזין רפואי בתחום הפסיכיאטריה. הוא הצביע על יצירתו של דה וינצ’י – ישו והחבר’ה השליחים יושבים בשורה והשולחן ערוך לסעודתו האחרונה. "תראי מה יש להם בצלחת", הוא שלף זכוכית מגדלת ותחב אותה מתחת לאפי. ציור הקיר בן מאות השנים דהה עם הזמן ובאמת שקשה להבחין בתפריט המדויק. בשיעורי ההיסטוריה לימדו אותי על לחם ויין קדושים בתפריט. זכוכית המגדלת לא הועילה. "סניורינה, הפטוצ’יני!" הוא קרא באקסטזה והצביע על צלחת בפינת השולחן שבתמונה. "פיצחתי את הצופן האמיתי. זה בדיוק המתכון הסודי שלי. אני עומד לשנות את פני העולם הנוצרי. הלחם והיין היו רק התוספות בסעודה האחרונה. הפטוצ’יני אלפרדו היה המנה העיקרית". השף תחב לידי נייר קלף ישן ועליו כתוב המתכון. "תשמרי על המתכון הזה היטב עד לפרסום. שלא יגיע לידיים לא נכונות". הכמרים שצילמו את השף קמו מהשולחן במהירות והסתלקו. הם היו לבושים ככמרים, אך נראו יותר כמתאבקים שריריים. בנדיקטוס גרר אותי למטבח והראה לי בדיוק איך מכינים מנה רגילה לחלוטין של פסטה בחמאה, שמנת, פרמז’ן, פלפל גרוס ומלח. תוך כדי בישול הוא השמיע בפני פסוקים לטיניים מהברית החדשה ובין ההתרוצצויות מהסיר למחבת גם דאג להצטלב בערך מאה פעמים. "כבוד האפיפיור יאכל אצלי פטוצ’יני. המסעדה שלי תהיה מוקד עליה לרגל לכל צלייני העולם. ואת, את תחשפי את המתכון לכלי התקשורת". עיניו נצצו והוא יצא במחול קטן של טירוף או שמחה. למטבח הייתה דלת אחורית בה הבחנתי כאשר השליכו ממנה הטבחים את הפסולת. עלי לרוץ החוצה במהירות ולהימלט מהשף המשוגע והשילוש הקדוש החדש שלו: האטרייה, השמנת והחמאה! "סניורינה, לאן את רצה? עדיין לא הספקתי לספר לך על נס הדגים והקיאנטי. לאן את בורחת?" הסמטה החשוכה הובילה לפארק גדול ומזרקה במרכזו. ליד המזרקה, עמדו שני הכמרים מהמסעדה והתבוננו בי. חציתי את הפארק והתקרבתי לאזור הותיקן, היכן שנמצא המלון שלי. ברחוב שומם וצר שמעתי צעדים כבדים מאחורי. צילם של שני אנשים לבושים בגלימות הוטל על המדרכה לפני. הצצתי לאחור, הם עקבו אחרי. הצלבים המוזהבים שלבשו על צווארם נצצו באור הירח. מכה חזקה בראש הפילה אותי על המדרכה ומחקה לי את הזיכרון לכמה שעות. כשהתעוררתי, בחדר המלון שלי, הפתק עם המתכון לפטוצ’יני אלפרדו הקדוש נעלם. כשתחקרתי את פקיד הקבלה על מעללי ליל אמש, הוא טען שכלל לא ראה שיצאתי מחדרי בערב ואף אחד לא החזיר אותי אליו, במיוחד לא שני כמרים מפחידים. אחר הצהריים, כאשר עברתי ליד המסעדה של בנדיקטוס חיכה לי שלט גדול "המסעדה תהייה סגורה עד להודעה חדשה". על השלט רוססה כתובת גרפיטי של צלב. בקצה הסמטה, מאחורי פח זבל גדול, אני מוכנה להצטלב ולהישבע שראיתי לשבריר שנייה דמות של איש זקן בעל שיער לבן, לבוש בגלימה וכיפה לבנות. על צווארו נצצה שרשרת עם צלב מוזהב. הוא נופף לי לשלום, בדיוק כמו שהוא מנופף לקהל שלו מהמרפסת בותיקן, חייך ונעלם. Ofrax7@hotmail.com