מאת עפרה בר-נון
דוד נחמן התעקש להוריש לי רפת. בכדי לסכם את העניין הזמין אותי מגדל הבקר למסעדת גורמה בתל אביב. בגילו המופלג כבר לא התחשק לו לרדוף באחו אחרי בהמות ולסחור בעגלים והוא החליט, שמבני משפחתו אני הראויה ביותר לתפקיד הבוקרת
ציינתי בפניו מספר פעמים בעבר שאין לי כל עניין בפרות והן אפילו קצת מפחידות אותי, במיוחד מאז שנפלתי לתוך ערימה של גללים במחנה העבודה בתנועת הנוער והתעורר חשש שחליתי במחלת הפה והטלפיים. בבית החולים אשפזו אותי בבידוד, לא מחשש להידבקות, בגלל הריח. להזמנה למסעדה טובה לעולם לא אסרב. כשנכנסתי למסעדה האלגנטית הוא כבר חיכה לי. בגיל שמונים, אפילו כובע בוקרים רחב שוליים לא משפר את המראה. אם לכובע זה מצורפת חולצה משובצת מתקופת האבן ומגפי רפת משופשפים, אתה אפילו נראה מגוחך. עשרות שנים הוא לא החליף את הגרדרובה. לבת המצווה שלי, ללוויה של אשתו, לחתונות, לבריתות ולארוחות חג, לכל מקום הוא מגיע כך בטנדר הישן שלו ובעקבותיו שובל של ניחוחות רפת כפריים. מפית האוכל הייתה קשורה סביב צווארו, כפי שלימדה אותו אשתו האירופאית עליה השלום, והוא היה עסוק בלנזוף במלצר. "אם לפגישה שלנו את מאחרת, איך תתעוררי לפרות בארבע בבוקר?" הוא צעק לעברי. "עכשיו כאשר תהיי בעלים של חווה, עלייך לקחת אחריות". אני נוגסת בלחם שהונח על השולחן ומתעלמת מהערותיו לגבי סדר היום המצפה לי בחברת העגלים ברפת. המלצר הגיש את התפריטים בחשש והתרחק מהקשיש הזועף. מבקרי מסעדות מכל העולם שיבחו את המסעדה והתפריט נראה נהדר. "סלחי לי גברתי, תזכירי לי מי את?" נחמן פונה אלי שוב. הזהירו אותי שבגילו הקשיש לפעמים הוא קצת שוכח דברים. צלוחית של קרפצ’ו עגל הוגשה לנו. הקאובוי דפק בחזקה על השולחן וקרא למלצר לחזור. "זה עגל זה? דק כמו נייר פרגמנט. נראה שישב במקרר חודשיים. קח את זה מכאן. לבשר העגלים שלי זה לא היה קורה. תקרא מיד לטבח!" הקרפצ’ו שלי דווקא היה מצוין וגם הדג שהגיע בעקבותיו יחד עם השף היה נפלא. את נחמן קשה היה לספק בייחוד כשראה שהשף היא שפית, הוא השתולל. "נשים טבחיות? הייתי צריך לנחש. איפה בישלת לפני כן? בקנטינה של ההסתדרות?", הוא נזף בשפית שעבדה במסעדות גורמה באירופה וזכתה לשם בינלאומי והוסיף, "אנחנו הגברים מגדלים את הבשר ואתן מכבסות אותו והורסות אותו במטבח". השפית האדימה מכעס ועזבה את השולחן. "תראי את המחירים כאן. שערורייה!" הוא העיר את תשומת ליבה של סועדת בת גילו שישבה עם בעלה בשולחן הסמוך וקרא לעברה, "הי, בובל’ה, במחיר של אנטריקוט כאן, אני מוכר חצי רפת ומוסיף לזה גם את הטנדר שלי. אולי את רוצה להיפגש איתי יותר מאוחר בגורן של המושב ולעשות קצת חיים". האישה המזועזעת בקשה מהמלצר להחליף מיד שולחן. כאשר הגיע פילה הבקר, הוא התווכח עם המלצר והתעקש שהזמין דג. לא עזרה העדות החד משמעית שלי שהוא אכן הזמין בשר. כשביקש ממלצרית ששרתה את השולחן השכן את לוח הזמנים של הרכבת ליקנעם ואת כרטיס הנסיעה שלו, החלטתי לשים לארוחה סוף, אך לדוד נחמן היו תכניות אחרות. "העגלים שלי, העגלים שלנו, כל כך רכים וטעימים. והסטייק הזה קשה כמו…" לפתע הוא השתתק, סגר ופתח את פיו מספר פעמים, נחנק, השתעל ושוב נחנק. רצתי אליו, חיבקתי אותו מאחור ולחצתי חזק מתחת לסרעפת. נתח הבשר והפתעה נוספת עפו מפיו עד לקצה השני של המסעדה ונחתו בשלום על הצלחת של בחורה נרגשת, שזה עתה קיבלה מבן זוגה הצעת נישואין חגיגית. בדיוק במרכז עוגת השוקולד של המאורסת הטריה ניצבו השיניים התותבות והסטייק, שהתעופפו מפיו. רק שלא יתלונן, שלא אכל גם קינוח. לאחר שהתברר שהשיניים נשברו, הוא כבר לא יכול היה לדבר. הוא המשיך לצעוק על המלצר ועל השפית ולמלמל. אף אחד לא הבין מה הוא אומר. הצעתי לו כוס מים. בלי השיניים הוא נראה ידידותי ולא מזיק. ריחמתי עליו. פתאום לא יכולתי לסרב לקבלת הירושה שלו. הוא כל כך רצה לתת לי את החווה. הוא אהב אותי יותר מכל בני המשפחה שלנו. על המסמכים של העברת הבעלות על מאות דונמים של מרעה ורפתות, חתמתי לאחר שבועיים בנוכחות עורכת הדין שלי. לצערי, השיניים שלו כבר חזרו מתיקון וכושר הדיבור חזר אליו. "מה הבאת לכאן עורכת דין אישה? אני לא סומך עליה. הייתי צריך לנחש. איפה עבדת לפני כן בובל’ה? במחלקה המשפטית של ההסתדרות?" חמש בבוקר, צריך לפנות את ערמת גללי הפרות בחום הכבד של הקיץ. לא הצלחתי להרים את הרגליים, המגפיים של נחמן, שהיו גדולים עלי, שקעו. בצהריים עבר במקרה פועל שחילץ אותי משם, ריחנית ומצופה בזבובים. בערב נסעתי לתל אביב כדי לאכול שוב במסעדת הגורמה. מלצר חדש קיבל את פני. לפני שהספקתי לשאול אם יש שולחן עבורי, הוא עצר את נשימתו, התנצל על כך שהמסעדה מלאה עד לסתיו הבא ונמלט על נפשו. אבל התקלחתי שלוש פעמים! ואולי בכלל היה זה כובע הבוקרים המרופט שחבשתי שהשאיר אותי בחוץ? Ofrax7@hotmail.com