מאת עפרה בר-נון
נרשמתי לקורס בבית ספר לבישול בפרובאנס. סוף שבוע של יצירה קולינארית בניצוחם של שפים צרפתים מובילים. הרי אי אפשר לחיות לנצח מחביתות, פסטה וסלט
בשדה התעופה המתין לי נהג חביב עם שלט ’ברוכים הבאים למטבח של פרובאנס’. איזו קבלת פנים חביבה. כל הדרך הוא פנה אלי כ’שף’, מחווה נחמדה לתלמידים עם שאיפות גדולות. הסברתי לו שאני עדיין מתחילה, הוא חייך אלי, הנהן בחיוך רחב ועצר את המכונית בחריקת בלמים מול בית כפרי יפהפה מוקף בחווה ענקית. במרכזו של מטבח עצום, עשר עמדות בישול ושני שפים חמורי סבר לבושים בסינרים לבנים וכובעי שף. הם נאמו בצרפתית ואני לא הבנתי מילה. התלמידים מרחבי העולם דווקא הבינו צרפתית. כשהרמתי את היד וביקשתי שיתרגמו לאנגלית, השפים התנצלו ואמרו שהם יודעים רק כמה מילים. השיעור הראשון בחיתוך ירקות היה מאוד קצר. כל התלמידים אחזו בסכינים גדולים וחתכו במדויק, תוך מספר שניות, ערימה של ירקות שונים. עד שהספקתי לפרוס עגבנייה לפרוסות לא אחידות ולנסות לחבר אותה מחדש כדי לחתוך חתיכות קטנות יותר, הם כבר תיבלו את הסלט שלהם בוינגרט והספיקו להכניס קרוטונים לאפיה בתנור. "מהיכן את?" שאל אותי תלמיד יפני סקרן. "המזרח התיכון, ישראל", עניתי לו וצפיתי בו שולף את הקרוטונים מהתנור ומקפיץ אותם ישר לסלט במקצוענות מפתיעה. "מה את מבשלת לארוחת הסיום?" הוא התעניין וקישט את הסלט שלו בשושנה שגילף במומחיות רבה מסלק. הסלט שלי, חתוך גס עם עלי פטרוזיליה ושמן זית, לא עשה עליו רושם והוא הביט בו בחשדנות. השלב השני בקורס תסכל אותי עוד יותר. חצי פרה, מונחת על השולחנות וסכין קצבים חד מחכה לפרק אותה לחתיכות. התלמיד האיטלקי הניף את הסכין באוויר והחל לחתוך את הפרה במומחיות של קצב בן קצבים לחלקים מדויקים. הוא חתך בין הצלעות, הפריד את הנתחים וסיים להתעלל בפרה. התלמיד האוסטרי שהקדים אותו כבר הספיק לנקות את הסכין שלו וזכה להערכה רבה מהשפים. הם הגיעו אלי. הפרה שלי נראתה כמי שעברה טבח נוראי. כל החלקים חתוכים בערבוביה חסרת צורה. נתחים מרוטשים ועיסת בשר לא ברורה. "דיס איז שווארמה" לחשתי בבושה. השפים התבוננו זה בזה הרימו גבות ועברו לבדוק את היפני שלא הותיר חתיכת בשר על עצמות הפרה. הביצוע שלו מושלם. כל התלמידים היו כל כך מצוינים, שהתביישתי לשאול את השפים, מדוע הם לא מלמדים כלום ולמה הכניסו אותי בטעות לקורס של מתקדמים. ביום השני המצב רק החמיר. כנראה שכל התלמידים היו כבר בקורס קונדיטוריה בשנה שעברה. הייתי חייבת לעשות מעשה. בזמן שכולם עמלו על הכנת הקינוחים, חמקתי מהכיתה בלי שירגישו ורצתי לפטיסרי של הכפר. חזרתי עם טארט אגסים והנחתי אותו על צלחת שקישטתי בעלי מנטה. הגיע הזמן להציג את היצירות. היפני יצר קינוח שוקולד בצורת ברבור השט בקערת שמפניה, האוסטרי הציג קציפת שוקולד שגרמה לאחד השפים ללקק את האצבעות, האיטלקי חילק לכולם בגאווה עוגת אגוזים מופלאה וצעירה אנגליה גרמה לשף השני לחבק אותה בהתרגשות לאחר שטעם מגלידת הכמהין שהכינה. הגיע התור שלי, "פנטסטי, זה בדיוק כמו הטארט של אמא שלי" הכריז אחד השפים פרץ בבכי והוסיף "תוספת עלי המנטה, ממש גאונות". לאחר בדיקה קצרה של אילן היוחסין של השף, התברר לי יותר מאוחר שהקונדיטוריה במרכז הכפר היא של אמא שלו. ביום האחרון של הקורס הכריזו על מנת סיום חגיגית שעלינו להכין. על המדשאה בחוץ כבר ערכו שולחנות, והציבו תזמורת ופודיום, ממש כמו באולימפיאדה. עמדות הבישול גם הן ניצבו על הדשא ומעל כל עמדה היה שלט עם שם המדינה ושם המשתתף: ’שף יושימורה, יפן’, ’שף ברג, אוסטריה’, ’שף טוטי, איטליה’, ’שף ג’ונס, בריטניה’, ’שף לוי, ישראל’. מי השף מישראל? חשבתי לעצמי. שתי שניות חלפו עד שהבנתי מה התרחש. הנהג שפגש אותי בשדה התעופה, נשלח להביא שפית ישראלית ל’תחרות השפים הבינלאומית ה-55 של פרובנס’, לא אותי. אני ראיתי את השלט שהחזיק וברך אותי על בואי למטבח של פרובאנס, לכן חשבתי שבית הספר לבישול אליו נרשמתי הוא ששלח אותו. עכשיו היה מאוחר מדי להסביר את הטעות האיומה, לברוח ולחפש את בית הספר לבישול. במיוחד לאחר שזכיתי לביקורת מחמיאה על השווארמה שלי והקינוח. התחרות כבר החלה, כל שף יכין מנה אחת המייצגת אותו. שנים עשר שופטים, מבכירי עיתונאי האוכל של צרפת ישפטו. כל מה שאני יודעת להכין זו חביתה, או בצרפתית קולינארית, אומלט. שף יושימורה הכין סושי של בקר ברוטב סודי מנגסאקי. ציון 9. שף ברג, האוסטרי, הכין שטרודל של כבד אווז בפירות יער. ציון 8. השף האיטלקי פרש מהתחרות בהתקף זעם כאשר נשרף לו מח העגל במחבת והשפית הבריטית זכתה לציון 9.5 על מאפה המלפפונים והסלמון שהציגה. "האומלט הים תיכוני, מיוחד במינו!", דיווח בכיר העיתונאים לקהל, לאחר שנעץ את מזלגו וטעם מהחביתה שלי. "שילוב נדיר של חלמונים וגאונות. ציון 10" הכריזה עיתונאית בהיסטריה. העלו אותי למרכז הפודיום לקבלת תעודת הצטיינות. "יצירות המופת הקולינאריות שלה, חיתוך הבשר, הקינוח, בלטו לאורך כל המבחנים. האומלט הוא השיא", פסקו השפים שבחנו אותי כל השבוע והזמינו אותי לחזור ולהתחרות גם בשנה הבאה. לצערי הרב לא היה מדובר בפרס ראשון כספי. רק כבוד, הרבה כבוד. שתי ביצים, מעט שמן זית, פטרוזיליה, מלח ופלפל גרוס. זה כנראה מה שעובד היום על הצרפתים. אולי פשוט נמאס להם מברבורים שטים בקערות שמפניה? Ofrax7@hotmail.com