מאת עומר שניצר
לפני כמה חודשים לקח על עצמו עומר שניצר לבקר במקומות שיש להם מכנה משותף – ברי יין, ברי טאפאס, מסעדות בסגנון איטלקי. הפעם נבחרו מספר מסעדות מוצלחות שאי אפשר היה להכניס אותן תחת שום כותרת. כתבה בסגנון חופשי בהשפעת קורס רדיו
אמצע הלילה במושב אודים, שקט ונעים, זה היתרון הכי גדול שלנו המושבניקים ולעתים גם החיסרון הכי מורגש. חזרתי מהכרך הלוהט ,על השידה מונח ’זאב הערבה’ של הרמן הסה. במערכת באוטו התנגנה לא מזמן היצירה הפסיכודלית In-agadda-da-vida בביצוע המקורי של להקת Iron Butterfly. ממשיך לנסוע באמצע הלילה, בוקר חדש עולה. דלתות הבית מנחשות אותי ונפתחות מעצמן, מתיישב בסלון הבית ותופס הרהור קצר על החיים. פגשתי היום את ’האיש הקטן מהרדיו’, אתם בטח זוכרים אותו, את יואב קוטנר שפעם מזמן בתחילת הדרך שלו כאיש רדיו ניגן באחת התוכניות שלו תקליט שלם מהסוף להתחלה. מחמאה גדולה קיבלתי היום מה’איש הקטן’, הוא שיבח את העריכה המוסיקלית שהכנתי בהרצאה שלו. לטעמו, היו בה הרבה קטעים טובים שדיברו אליו. באנגלית קוראים לזה קטעי b-side, בתרגום לעברית פשוטה אלו פשוט שירים שלקוחים מ’הדרכים הצדדיות’. יום אחד אולי אוכל להשמיע לכם את הרשימה של השירים שבחרתי מעל גבי הרדיו, בינתיים… בלונדון הייאוש יותר נוח נראה לי, יש שם גשם שיורד ושוטף את מצב הרוח, יש שם בירות טובות ואחלה כדורגל. אולי אקפוץ לטרמינל, יש טיסה עוד שעה, גם פריז אופציה מצוינת. שם כמו הגיבור מהספר ’הומופאבר’ אני יכול להסתובב חופשי בכיכרות, להתיישב באיזה ביסטרו משובח על כוסית של פרנו וסיגריית ז’יטאנס. לפעמים נראה לי שחופש היצירה שלנו כמו גם חופש המחשבה שלנו והחופש להחליט מה טוב ומה זבל נרמסים לעפר. מי נתן לאנשים את הזכות להשתלט על הנוף ועל הטבע ולזרוע שם נערות בביקיני? נזכרתי בשיר הנפלא של להקתJefferson Airplane – ’White Rabbit’ שאיתו הם גם הופיעו בפסטיבל וודסטוק, שהיה לטעמי כמעט הרגע האחרון של חופש ואהבה אמיתיים. כוסית של ערק, בתוספת אשכוליות מהפרדס, שזוקק פעמיים בערבות הלבנון, שיפרה לי את מצב הרוח ואת איכות החיים, ועברתי למצב צבירה בלוזי עם מלך הבלוז האדון הנכבד Muddy Waters. חלמתי שאני על אופנוע האנפילד שלי בהודו, שיער ארוך וחופש בעיניים. ילדה יפה מפתח תקווה שקוראים לה נורית רוכבת איתי שם באזור הצפוני של ארץ האורז והפרות הקדושות. נכנסתי לגרוב טוב, עוד כוסית של ערק לבנוני מתחילה לבוא אל ראשי. ברמקולים שומעים את Deep Purple והיצירה ’April’, יצירת אביב מובהקת שמתחילה קלאסי ועוברת לגיטרות עצבניות שמנסרות את הלילה עם רוק פסיכודלי משובח. שמתי פעמי לתקליטיה שלי לחפש איזה שיר שיביא לי חלום טוב, חלום בלוזי, נראה לי שהגיע הזמן לחלום על אוכל טוב, יין משובח ואלכוהול בסגנון הבלוז החופשי. ג’וז ולוז – סיפור אמיתי של שלום ואחווה בשלהי רחוב יהודה הלוי (מספר 51), על סף פגישה בלתי נמנעת עם רחוב אלנבי, מתקיימת מונרכיה שלה חוקים משלה. היש עוד מקום בתל אביב שבו חיים שני עמים, שעל כרטיס הביקור שלו מופיע שם המקום גם בערבית וגם בעברית? תמיד אמרתי, לעצמי בדרך כלל, ששלום מתחיל באנשים ולא במנהיגים. יש שלום בג’וז ולוז יש גם כבוד לאדם באשר הוא אדם ולא משנה לאיזו קהילה הוא שייך. דיסק של להקתPet Shop Boyes ברקע, עיון בתפריט באור נעים על הבר, הרבה קמפרי בתוך כוס היי-בול בסיומת של אשכלית אדומה. המטבח מורכב רובו מנשים, כך גם צוות המלצריות. ערבב את הקמפרי חבר, צא לדרך, תשתחרר (מנהל דיאלוג עם עצמי). כשג’ון דנבר הופיע ברקע נזכרתי בשיר הנפלא שלו: "Take me home country roads to the place I belong". הבנתי שכל מי שיושב וסועד בג’וז ולוז, יושב במקום שאליו הוא שייך. חיבור מהיר של העובדות בתוספת האנרגיה המאוד מיוחדת ששוכנת במקום והנה לכם ארץ אחרת. קמפרי נוסף עושה דרכו לאיש צמא ומשוחרר, קהל יפה מהזן שנשים אוהבות מגיח מכל עבר, מנהל המסעדה מקבל אותם באהבה אמיתית, ברמקולים מתחיל הפסקול של "ריקוד מושחת". מה קורה איתך גבר? (שואל את עצמי ). הברמנית ממליצה על ’מיץ נוגה’, קוקטייל הבית שמכיל את המלך הצ’כי האמיתי בחרובקה (שיכר עשבים) ומופיע באותה הכוס ביחד עם מיץ לימון וטוניק. אני חושב על האוכל שיגיע עוד מעט ולכן כוס פלאם קלאסיקו קורצת לי יותר, סליחה נוגה, עוד אלגום ממך ביום אחר. יסלחו גם חבורת הסרדינים שנתפסו ברשת הדייגים באישון לילה והוגשו מטוגנים קלות, ממולאים בתפוח אדמה, זיתים שחורים, עריסה, עלי סלרי ופטרוזיליה. לא הכרתי אתכם אישית חמודים, אך נעמתם לי והנעמתם את זמני שם בג’וז ולוז. טרטר פלסטיני (שלום וכבוד, כבר ציינתי) של סינטה מעורבבת בבורגול, לימון כבוש, שאלוט ונענע על יוגורט צאן היא מנה מאוד מיוחדת וטעימה שמגיעה בצורת קובה עיראקית. הקמפרי טוב, התיאבון בריא, האווירה סן פרנסיסקו ועוד מנה יפה מגיעה ובה נחבאים אל הכלים שרימפס, מולים ותמנונים כבושים, בין עגבניות, בזיליקום וחומץ קיאנטי. מנה קטנה ומפוארת בטעמה, הייתי מזמין עוד אחת ועוד אחת אבל המקום בבטני מתחיל להיגמר ואני יודע כי טוב גם בעיקרית בוא יבוא. והנה זה בא הנה זה מגיע, קציצות עוף בדואט עם ג’ינג’ר לימון, מוגשים בתוך מרק מהביל, יחדיו בשלום עם אטריות אורז, בצל ירוק, כוסברה, פטריות ואספרגוס. מרק משובח, חריף קלות, בסגנון המזרח הרחוק. המלבי שנעשה במקום ועליו מפוזרים פירות יבשים מכל טוב הארץ בזיגוג של סירופ הדרים היה אקורד סיום משובח לערב שונה לטובה בג’וז ולוז. את אייבי נתן ז"ל לא הכרתי אישית וחבל לי על כך, הייתי שמח לשבת איתו על הבר בג’וז ולוז "עוד יהיה יה אייבי ,עוד יבוא שלום עלינו ובינינו". Marabo – המכשף האפריקאי חיים אמשלום, מבעלי המסעדה (ביחד עם השף יואב בר), הסתובב פעם בעולם הגדול, דגש על יבשת אפריקה. משם גם נגזר שם המסעדה Marabo שמשמעו מכשף אפריקאי. שנים רבות נדד ביבשת השחורה בשליחות אחת מחברות ההייטק הגדולות, עד שגילה בוקר אחד שהרוב זה ’חארטה’ במקצוע שלו. גילוי מסעיר שכזה נותן לך בראש חזק (בום בום). חיים עשה פרסה, חזר אלינו ליבשת השסועה ורץ כמו היילה גבר סילאסי להגשים את עצמו באמת. חיים, בגילוי נאות, גדל ביחד איתי בכפר נטר, מושב שנטוע מאחרי אימפריית הרהיטים Ikea. אבא שלו, דוקטור אמשלום, זכור לי לטובה כאיש חביב ונעים הליכות. כשהייתי ילד הוא כיהן על הכס כרופא של המושב. כפר נטר כיום היא לא אותו מושב שבו גדלתי, אבל זה לכתבה אחרת. המסעדה ממוקמת בבית עוז ברמת גן, רחוב אבא הילל 14, והיא מקום מצוין להעביר בו כמה שעות של אוכל טוב. יש עסקיות מצוינות, במחיר שווה לכל כיס, תפריט יין משובח ומלא בכל טוב הארץ בעיקר, ובכמה נסיכי יין ’אציליים’ מארצות היין. על הבר ישבתי, אני והבן של הדוקטור, שמשוחח עימי אבל מבט עיניו לא מאבד לרגע את ההתרחשות במסעדה. ולא עזר לי שהרגעתי אותו (חיים הכל בסדר). הבן אדם פשוט משוגע על העסק שלו, ככה זה בעולם האוכל או שאתה משוגע או שתלך לעבוד בצבע. אנטריקו,ט כמו שצריך, בלסתי בהנאה גדולה ביחד עם יין ישראלי, טוליפ קברנה פרנק, שנעשה ממש כמו שצריך ע"י היינן ובעזרת אנשים מיוחדים בכפר תקווה. שיטוט בתפריט המסעדה גילה לי שהמושג שאין לי מושג מי הוא יהודי (רק יהודי ממציא לוקשים) שאחראי עליו ’יוקרה במחיר העם’ אכן מתקיים. התברר, הפלא ופלא, שאוכל טוב לא חייב ולא צריך לעלות לכם הרבה שקלים. ניתן להגיע ל- Marabo וליהנות ממבחר גדול של מנות מצוינות כדוגמת: המבורגר בשקשוקה ירוקה, אפשר להתפנק על מנת הדגל של המסעדה, המורכבת משרימפס על גרגירי חומוס, מבולגנים בפסטה, לימון וטחינה. המסעדה נעימה, גדולה ומרווחת, הבר מומלץ עד מאוד וכמו שאומר הדוקטור "אין לכם כלום אז לכו לאכול". הטרקלין ו"הסיפור שלא יאמן על יוסי וחלוקי הנחל" "כמה טוב כמה יוסי " יוסי בן אודיס, האיש והחזון. הטרקלין: ביסטרו בר/מסעדה/מקום של בירה/מקום של יין, יושב בתוך בית מטופח באמצע שדרת היין היורדת מנחלת בנימין עד לשדרות רוטשילד. את פנינו קיבל יפתחאל סנג’ובזה מודל 2006. לא מדובר בדמות תנ"כית יקיריי, מדובר ביין בעל מקסם ריחני של טחב וטעם חמצמץ, פתיחה יפה, "יוסי, ילד שלי מוצלח". למי שלא מכיר את יוסי, ונשארו כמה כאלו במושב מגדיאל שבשרון, אספר שהאיש הקים את מוסד היין ’הטרקלין’ לפני כמה שנים וגרף לזכותו את התואר הנכסף – בר היין הטוב ביותר לשנת 2008. איש חביב יוסי, איש מקצוע טוב בשוק האוכל והיין. תמיד מסביר פנים, תמיד משתדל להיות מקצועי ובדרך כלל ’קיצוני’ בבחירות שלו בנושא אוכל ויין. החדשנות היא המוטיב המוביל ב’טרקלין’ ובימים אלו שוקד יוסי על חצר הבירה שתוקם מחוץ למסעדה על הרחוב ובה תימזג בירה מהחבית לכל דורש ונקניקיות לכל רעב. עושה רושם שהדבר הבא ש’יתקיף’ אותנו הוא בירה, וזזה כבר התחיל, בירות מכל העולם בשלל טעמים כבר נמצאות כאן, ממתינות להיפתח בחצרות הססגוניות שנפתחות לכבודן. התמקמתי על הבר היפה והעשיר בסינגל מאלטים, השוכן במרכז המסעדה. יוסי המליץ על העסקית הזוגית שעולה רק 89 ש"ח ונותנת, לדבריו, מענה הולם לשני סועדים. ברקע החלה המוסיקה לעבור ממצב של שקט למצב פעיל כשלהקת הרוק האמריקאית החביבה עלי Credence Clearwater Revival נותנת את הטון. רוק’נרול משובח שכזה, אוטומטית מעביר אותי למחשבה שדבר טוב הולך להתרחש. גשם לא הגיע ולכן כמילות השיר, לא היה אף משוגע באזור שיפסיק אותו. המלצרית החלה לטפטף את מנות האוכל, זוגות זוגות, כמו אצל נוח בתיבה הן הופיעו. לחם הבית שנאפה על חלוקי נחל (לטרקלין יש פטיש עם חלוקי נחל) היה פריך, חם ובתוספת החמאה הרגשתי כמו בנחל הירדן. כשהגיעו החצילים הקלויים והקרפצ’ו סינטה עברתי לשלב הזיגוג עם המים הנעימים, שמח וטוב לבב. הזוג השני (חילופי זוגות) ילבש חלוק ויכנס, יד ביד צועדים פטה כבד העוף והברזאולה (שייטל) הביתית שמגיעה עם קרפצ’ו מלון לתוך החדר. נעים שם וטעים, פעם מזה נטעם ופעם מזה. זוג אחרון (הזוג הנכסף) שצועד לקראת היכל התהילה הן דאבל נקניקיות, האחת שמה ’טולוז’ (על שם העיר בצרפת), נקניקיית עגל משובחת ממולאת בגבינת פקורינו. והשנייה מפתיעה עוד יותר במילוי הפסטיס (משקה אניס) והשומר שרובצים בקרבה. לחגיגה המיוחדת צורפה בירת חיטה אנגלית משובחת שהגיעה על חלוקי נחל (זה לא באמת קרה). Frida Kahlo – תמונות בתערוכה הציירת המקסיקנית המהוללת קיבלה מקום של כבוד על רחוב ללינבלום 43, דמותה המרדנית חוזרת לחיים חדשים בבית המקדש שנבנה לכבודה. תמצאו אותה במעלה הרחוב בתוך מבנה עתיק יומין עם מרפסת נעימה הצופה לרחוב ההומה בבליינים. פרידה קאלו בהגדרתה היא בר מסעדה, מקום בו אוכל ומשקה נפגשים לדואט קצר. תוסיפו אווירה, קוקטיילים משובחים מברמנים מקצועיים, מוסיקה קצבית, שף מוכשר והנה לכם ציור בתערוכה, שמתקיימת ערב אחרי ערב במעלה רחוב לילנבלום. פתחתי את התערוכה במנת פירות ים שכללה: קוקי סאן ז’אק (צדפה מרוקאית?), קלמרי ושרימפס צרובים קלות מונחים על קרם כרובית וגבינת צאן. תמונה נוספת שצוירה ע"י צייר מוכשר, קדאיף ממולא גבינת עזים ופלפל המגיעים על בשר חציל, עגבניות קצוצות, שמן זית ואורגנו. הפתיחה הייתה מעולה, קלילה, לא מחייבת, יש תקשורת עם הברמן שמפנק ומפנק ומפנק אותי ואת הפרטנרית החיפאית שהתלוותה אלי. קוקטייל מומלץ וחביב לליווי מנות הפתיחה הוא libis’’ שנרקח בידיה המוכשרות של ליבי, מנהלת המקום, ערבוב שמכיל קמפרי, אבסולוט קוראנט, מלח, סוכר, נענע ולימונים, כשעל כל אלו מוסיפים אשכולית אדומה. מנה נוספת שטעמנו, לא השתגענו, היא סביצ’ה ריברה (ככה קוראים אותה) המורכבת מקוביות דג טרי, עגבניות צלויות, אפונת וואסבי ,בצל ,זרעי כוסברה ,לימון ושמנת חמוצה. מנה חביבה אך לא מעבר לטעמי. השילוב המעניין בין המרכיבים הוא בהחלט רעיון יפה אבל מעלים את טעמה של המנה. מומלץ להגיע ללא ציפיות ל-Frida Kahko ולקחת בחשבון שהמקום משמש כבר לכל דבר בתוספת נשנושים. זו לא מסעדה ולכן כשאני לוקח את כל המרכיבים שאמורים לסדר לכם בילוי טוב, אני בהחלט אמליץ על המקום לשכני, אוהבי, חברי ומשפחתי המורחבת. omerzer@014.net.il

