מה שותות פולניות?

מאת עפרה בר-נון

איך הצליחה עופרה להתחמק משידוך למומחה טחורים ומקורס קלדנות של משרד העבודה? ומה עשתה כדי לגרום לשלוש דודות קשישות לצחוק כמו ילדות בנות חמש?
בדיוק בחמש, נחתו שלוש אורחות בלתי רצויות אצלי במרפסת. שלוש דודות שעברו בהצלחה את המיונים לבית האבות, שלצערי קרוב למקום מגורי. עכשיו הן יושבות אצלי ושותות תה. מישרות את שמלותיהן הפרחוניות, נזכרות בבהלה שכמעט שכחו את תיקי היד הקטנים במונית ומורחות בפעם האחרונה על השפתיים אודם בורדו צעקני. חשוב לציין כי הפעם האחרונה שפגשתי אותן, הייתה בבת המצווה שלי, כשהשתכרו מבקבוק ליקר דובדבנים ועשו בושות. לבושות באותן שמלות פרחוניות, הן ברכו אותי כבר אז בגיל שתים עשרה שאמצא חתן רופא. הן רקדו על השולחנות טנגו, שרו שירים בפולנית והבריחו את כל האורחים הביתה. שני עשורים הצלחתי להתחמק מהן בהצלחה בחתונות ובריתות בהן רוקנו את הבר וכבשו את רחבות הריקודים בפסדובלה סוער. הן הגיעו מכוכב אחר. כוכב של כדורי נפטלין וגרבי ניילון. כוכב של שיניים תותבות וחזיות ענק בצבע גוף. פלנטה בה הנשים שולטות והגברים נגררים על הרצפה קשורים למגב. קניתי עבורן תה אנגלי מיוחד שנמזג לספלי חרסינה של ’רוזנטל’, מכוערים ויקרים להחריד, שירשתי מסבתי. הן טבלו את התיונים בציפייה שמשהו יתרחש. לא הרבה מתרחש בגיל שמונים. יש הרבה פנאי לחכות לתה. לא עברו חמש דקות והן כבר התחילו לארגן לי את החיים. כמו קולונל באימפריה הבריטית לפני שישים שנה, הן אחזו בספלים, נגסו בעוגיות חמאה וקבעו אסטרטגיה לניהול חיי בארבעים השנה הקרובות. "היא תתחתן עם הבן של מרים, הרופא המנתח. כל כך עשיר שיש לו ארבעה בתים. אחד בשביל כל גרושה", קבעה לי דודה מספר אחת. "אבל מה עם הנכות שלו?" שאלה בחשש דודה מספר שתים. "מי לא סוחב רגל בימינו? בכל זאת הוא כבר לא ילד", בעטה בה דודה מספר אחת בעדינות כדי שלא אשים לב. "פרוקטולוג בכיר בתל השומר. הוא ימצא חן בעינייך", ניסתה לפתות אותי הדודה השלישית והוסיפה, "בגיל מבוגר כמו שלך כבר כמעט צריך רופא צמוד. הרי עברת את השלושים, את כבר חצי רגל בקבר". "מה עם קריירה? למה לא למדת קלדנות כמו שסבתא שלך רצתה? אם היית קלדנית היית היום במקום אחר. מה זה יין? יין ואוכל זה מקצוע?" , "אולי נכיר לה את הרופא ראש, הבן של עליזה. הוא יוכל לעזור למסכנה", לחשה לה הדודה מספר אחת. לא יכולתי לשאת אותן יותר. מתי כבר תנחת שוב החללית ותיקח אותן ל’אחוזת עתיקים’. "קצת ליקר דובדבנים לגברות?" שאלתי אותן בנימוס ושלפתי בקבוק נוסטלגי מכוסה אבק ממעמקי ארון המשקאות שלי. "אולי רק טיפה. אסור לנו עכשיו עם הכדורים", אמרה דודה מספר אחת, כשהיא מתבוננת בערגה בבקבוק. "כבר כמה שנים לא שתינו ליקר דובדבנים". "נערבב עם התה. רק בשביל הטעם", חייכה בשובבות מספר שתיים. מזגתי להן ’קצת’ ליקר לספלי התה. ריח מוכר שהעלה זיכרונות מבת המצווה, הציף את המרפסת. שלושה ספלי תה דובדבנים שתתה כל אחת. לאחר מספר דקות כבר לא היו להן יותר רעיונות כיצד לשדך אותי למומחי טחורים ולשלוח אותי לקורס קלדנות של משרד העבודה. "חם כאן מאד. אולי נפתח חלון?" פקדה עלי דודה מספר אחת ברצינות גמורה."את לא רואה שאנחנו במרפסת?" שמטה בטעות את הספל מידה דודה מספר שתים, וצחקה כמו ילדה בת חמש. "נפל לך הספל. את ממש שיכורה", החלה לצחוק גם השלישית וכמעט נפלה מהכיסא על עציץ קקטוס ענק. "מי מביאה משהו מתוק מהבופה? אני ממש מתה לאיזה קינוח", צעקה דודה מספר אחת. "את תלכי לבופה, את היחידה שלא צריכה הליכון משלושתנו", צעקה עליה חזרה מספר שתים. "מה עם המלצרית הזאת שעומדת כאן עם הבקבוק?" שאלה דודה מספר שלוש תוך שהיא מצביעה עלי, "למה שהיא לא תלך?". "עוד קצת ליקר, אתן חייבות", התעללתי במכשפות בהנאה ומזגתי עוד. הן שתו ושתו עד שדודה מספר אחת, צחקה כל כך חזק שלא נשאר לה אוויר לנשימה. לא נשאר לה אוויר בכלל. "עם הכדורים ללחץ דם, לתפקודי כבד, לקצב הלב, לפעילות המעי, לאלרגיות ולדלקת פרקים, שהן לוקחות, יש לך מזל שלא חיסלת גם את השתים האחרות עם הליקר שלך", נזף בי הפרמדיק לפני שהעמיס את שלושתן על אלונקות והעלים אותן לתוך האמבולנס. "נתראה בלוויה", נפרדתי מהן בנימוס בריטי מאופק. לפעמים בלילות קיץ, כששנתי נודדת, אני יושבת על המרפסת שלי, מוזגת לי ספל תה עם מעט ליקר דובדבנים ומביטה אל על. בשמים נוצצים מיליוני כוכבים. כוכב אחד מנצנץ במיוחד וסביבו הילה. זה הכוכב של דודה מספר אחת. היא יושבת לה שם ומביטה בי בפולניות מאיימת. היא מברברת לחלל האינסופי משפטים אינסופיים: "התחלת כבר את קורס הקלדנות? כמה מילים לדקה? מצאת חתן רופא? לעולם לא תמצאי אם לא תהיי קלדנית. אני צמאה, יש לך עוד קצת ליקר דובדבנים? עכשיו אני לא צריכה כבר כדורים, מותר לי. למרות שאני כועסת עליך, אני אתן לך עצה קטנה. תל השומר, קומה 8 חדר 12, ד"ר בלוך. בחור נהדר, כמעט הציל לי את החיים, גרוש, וילה בקיסריה, תתאשפזי מיד. הוא ממש בשבילך…" כך מרדימה אותי הדודה בנאומיה האינסופיים על מצבי העגום וחיי העלובים. הכוכב שלה – הוא ינצנץ לעולם.