מאת שירי דובר
הבירה נחשבת למשקה גברי ברוב העולם, אך המקורות מראים כי הבירה בעבר היתה משקה נשי. אפילו הוצמדה לה אלה אחראית ולא אל. שירי דובר כינסה שתי חברות חובבות בירה לברר את הסוגיה ולנצל את המומנטום כדי לדבר גם על בני המין השני
יום ראשון, השעה שבע בערב. שלוש נשים בשלבים שונים של חייהן נפגשות בתום יום עבודה. הימים הם ימי החול והשגרה שלאחר הפסח ונראה שיש להן הרבה מה להשלים. תקראו להן שטחיות, תגידו שמעניין אותן דבר אחד ועליו הן יכולות לשבת ולקשקש ערב שלם. אז תגידו. אבל אתם יודעים מה זה בשבילן שבוע שלם בלי בירה? הבירה במקורה היא משקה נשי. ככה זה באוריגינל. לא סתם הוצמדה לה לבירה, כמו להרבה דברים טובים אחרים בעולם, אלה אחראית ולא אל. לא סתם היה זה הג’וב של נינקסי לספק בירה לחבר’ה במרום ולפקח ממעל על תהליך הבישול בקרב בני התמותה. האלה השומרית הקדומה נינקסי, היא זו שבזכותה, אליבא דה מיתולוגיה, התוודענו מלכתחילה למשקה האלילי הזה. למרות זאת, הבירה קיבלה במקומותינו ובימינו דימוי של משקה גברי, וזה האחרון, זוכה לעיתים גם לחיזוקים שיווקיים המנסים למדר ממנו רגליהן של נשים. עבורן קיימות, לכל היותר, מהדורות נישה מעודנות. אבל עזבו. בין אם זה עניין של חינוך וסוציאליזציה או סתם טעם אובייקטיבי אישי, אני מכירה לא מעט גברים שיעדיפו קולה (דיאט) או מיץ תפוזים על כל בירה באשר היא. ולשמחתי, אני מכירה גם כמה וכמה בחורות שבדיוק כמוני, לא מצליחות (וגם לא ממש רוצות) להגיד לבירה ’לא’. עניין של גיאוגרפיה "כשהגעתי בשנות השמונים ארצה, הבעיה שלי דווקא לא הייתה איזו בירה לשתות, אלא עם מי" אמרה השוודית (פרטים שמורים במערכת) שבינינו. "שם, בשוודיה, הבירה הייתה עניין מובן מאליו בכל מפגש חברתי, ללא אבחנה בין נשים וגברים. קשה לי להסביר את התחושה, אבל בירה סימלה עבורנו שוויון, חברותא ומצב רוח טוב. פה בארץ, לא רק שזה לא מובן מאליו שכולם שותים, אלא שחסרה כאן החוויה החברתית הכה מיוחדת, אותה אני זוכרת מה’ביחד’ הזה". ישבנו בפאב ’פראג הקטנה’, שבשעת ערב מוקדמת זו היה כמעט ריק מאנשים. שוודיה נענתה להמלצתי, הזמינה קוזל כהה והוסיפה: כיום, כשאני נמצאת עם חברים, אם אני היחידה שמעוניינת בבירה, אני כבר מעדיפה לוותר. זה לא אותו כיף". "בגלל שאת האישה היחידה ששותה?", "לא. בגלל שאני היחידה ששותה…". "במשפחה שלי תמיד שתו וכמעט תמיד שתו בירה", סיפרה לנו גלית כשקיבלה את כוס הסטארוברנו הכהה שלה. "גדלתי במשפחה בה מאוד מקובל שהמבוגרים שותים בירה ללא הבדל בין המינים". גלית דבירי, היא לא רק חובבת בירות, אלא גם מתפרנסת מהן, בהיותה שותפתו לעסק, כמו גם לחיים, של גדי דבירי ב’בירדי’ – המרכז לבירה. מסתבר שגלית אהבה בירות עוד הרבה לפני שאהבה את גדי. שתי אהבות שרק הלכו, התפתחו והשתלבו עם השנים. את מה שכה חסר לשוודית, גלית כן מזהה בחלק מהחברה הישראלית. "דווקא בחבר’ה שלנו, כשאנחנו עם זוגות אחרים, שותים הרבה בירה. ברור שמתוקף המקצוע אני מקבלת יותר גושפנקא של מבינה, אבל תמיד תמצאנה עוד חברות, בחורות שישתו איתי ויהנו מהבירה לא פחות ממני". "גם לי אין בעיה למצוא שותפות לשתייה", נידבתי קצת מניסיון החיים שלי. "הבעיה היא שאני לוקה בבררנות ומתעקשת לחפש סגנונות ספציפיים ולא לכולן יש סבלנות לנסות ולהכיר. לפעמים אני שותקת ושותה מה שיש והולם את הסיטואציה. אחרי הכל, גם בירה היא עניין של מומנטום". "לי זה בכלל לא חשוב" קבעה השוודית. "עצם שתיית הבירה היא החוויה. אני מסתפקת רק במה שיש ואני מכירה גולדסטאר, טובורג, קרלסברג…". "אהה. לאגרים" סיננתי והבטתי בחצי הכוס הריקה של הקוזל שלי. "אני מחפשת בדרך כלל את הקשות להשגה". גברים, גברים תהרגו אותי, אני לא יודעת איך, אבל המשפט האחרון הוביל אותנו לנושא אחר – דייטים. שלא כמו גלית הנשואה, אנוכי והשוודית, עודנו בקיאות בתחום. "באופן לא ברור, רוב הדייטים האחרונים שלי, לא רק שלא שתו בירה, אלא גם לא שתו בכלל אלכוהול", שיתפתי את הבנות. את גלית זה מאוד הצחיק. את השוודית קצת פחות. "ומה בדיוק אני אמורה לעשות עם גבר שלא שותה בירה?" תמהה בשיא הרצינות. הסתבר מיד שהיא לא התכוונה שגלית ואני נספק לה רעיונות פרקטיים. "בכלל, כל הנושא של בירה בדייטים הוא עניין מורכב" נכנסתי לעומקו של התחום "בהיותך בחורה, התגובות יכולות להיות קיצוניות לשני הצדדים. יש את אלו שמתלהבים מזה שאת שותה ואולי אפילו יותר מדי. הם נהנים מהקונספט שאת ’בחורה שיודעת לשתות’ ושוכחים את הנפש העדינה, הרגישה והמורכבת בצד השני של הבקבוק. לעומתם, יש את אלו שמנסים להתגונן, להגיד שהם לא שותים מה שאת, ולו רק בגלל שהם חשים מאוימים מהבקיאות וכישורי השתייה שלך". "זו שוב התרבות והתדמית הגברית שיש לבירה בארץ" צחקה גלית "גברים ירגישו צורך לשתות לידך סטאוטים ’קשוחים’ כמו גינס", אמרה, מעבה את קולה בגיחוך. "… ממך הם יצפו, אם בכלל, לשתות את הבירות הבלגיות שנחשבות נשיות כש…". "כשבעצם בהן יש אחוזי אלכוהול גבוהים הרבה יותר!" השלמתי אותה מצטרפת לצחוקים, בהכירי מצוין את הז’אנר של הבירות, כמו גם של הגברים. האם הגודל קובע? האלכוהול החל לעשות את שלו, והשוודית שוב שיתפה אותנו בערגה בזיכרונותיה מימי סקנדינביה העליזים. "זה היה כל כך כיף, כשכולנו היינו שותים. היינו יושבים שעות, מזמינים כוס אחרי כוס אחרי…". "הכמויות ששתיתם היו שונות בין הנשים והגברים?" שאלתי והתחלתי לדמיין בעיני רוחי את קבוצת הגברים הכרסתנים משמאלנו כחבורת ויקינגים צעירים וחסונים. "לא בהכרח, אך אני באופן אישי תמיד ידעתי מתי להפסיק לשתות". "אני יודעת בדיוק מתי די" אמרה גלית במקצועיות "למדתי לזהות את הנקודה בה השלוק הבא כבר יהיה מיותר". "גם אני כבר מכירה את התחושה" מלמלתי "זה בדרך כלל משהו כמו- זה היה לפני 10 דקות". לגמתי עוד מהכוס שמולי, רק לוודא כי אני עדיין רחוקה מאותה הרגשה. "בכל זאת חייבים להודות כי יש מספר הבדלים פיזיולוגים בין נשים וגברים" הסברתי לבנות, "ובכלל בלי קשר אליהם, עניין השפעת האלכוהול הוא סובייקטיבי". "אתן בדרך כלל מזמינות שליש או חצי?" חקרה גלית. "אני תמיד מתחילה בשליש" קבעתי, וזכיתי להסכמתן המלאה של החברות. נכון שכמעט תמיד יבוא אחריו לפחות שליש נוסף, אבל בדרך כלל לא אתחיל מראש בחצי או פיינט, אלא אם כן זה המינימום או הסטנדרט שהמקום מציע". "גברים נוטים יותר להזמין חצי או אפילו ליטר", קבעה גלית, "זה נראה יותר ’גברי’. מה שמנחה אותי בלהתחיל בקטן, זו העובדה שעם הזמן, הבירה ה’עומדת בכוס’ מאבדת קצת מטעמה ואיכויותיה וחבל". הרציונל הרגשי הנשי, האחראי והמחושב שב והוכיח עצמו. "השיקול שלי הוא אחר" אמרתי, מציגה זווית חדשה. "המטרה שלי היא לנסות כמה שיותר מותגים וסוגים, יעד שככל הנראה יוגבל אם אתחיל ישר בחצי". "מה שבטוח הוא שאם היה רבע, הייתי לוקחת" קבעה גלית ואנחנו הנהנו בהסכמה, מביטות בכוסות השליש המתכלות שמולנו. "ובאיזו כוס?" הקשתה גלית. "משנה לך הצורה של הכוס?" היא פנתה רק אלי, היות והבינה כי השוודית איננה סלקטיבית כמוני. השוודית תשתה בירה, כל בירה, גם אם זו מוגשת לה בצלוחית קומפוט, כל עוד יהיה זה עם שותפים הנהנים בכנות מחוויית השתייה. "מה השאלה?" תמהתי "כל בירה והכוס שלה, לפי הסגנון ולפי המותג". "תראו, אני דווקא לא אוהבת את הכוסות המעודנות והמיוחדות" אמרה גלית "אני נהנית מכוסות הבירה המסורתיות, ואוהבת פחות את הסגנונות המתחכמים של בירות החיטה, או הטוליפ ודומיהן של הבלגיות. לדובל למשל יש כוס שמתאימה ליין, לא ל…בירה!". "מממ…אני מריחה חשיבה גברית וסטריאוטיפית?" הבטתי בגלית במבט צידי ועקום. "חלילה. לדעתי זו פשוט לא כוס מתאימה לבירה!" התגוננה זו, מתנערת מהחשדות. המיתוס של הכרס "בנות, בינינו? אני חייבת לגלות לכן משהו" לחשתי, רק אחרי שחשתי כי בין אחיות אני והוידוי יישאר בין יושבות השולחן הדיסקרטיות. "ההחלטה להזמין קודם שליש ולא חצי, נובעת עיתים, גם משיקולים קלוריים". המשפט הזה היה קצת לא במקום במיוחד לאור העובדה שמולנו ניצבו צלחות ריקות שהכילו עד לא מזמן הרינג, גבינות, זיתים ולנגוש, שהוא לחם צ’כי עתיר גבינה ושמן. "אצלי לא!" קבעו השתיים פה אחד, ונתנו לי להרגיש שלא בנוח. או שאולי סתם היה זה הבצל של ההרינג. "אבל רגע בנות, אחת ולתמיד- בירה משמינה?" שאלה גלית שאלה שאת תשובתה אני נוטה לדקלם באפן תדיר בפני כמה מרימי גבה המחפשים את הכרס בשיפולי בטני. "בתור סופרת קלוריות קנאית ואובססיבית, אני יודעת פחות או יותר כמה קלוריות יש במאה מיליליטר של כל בירה ומן הסתם גם בשליש…" הצהרתי, חושפת סוג של שריטה נשית ובאותה הזדמנות גם את כישוריי המתמטיים. "שזה פחות או יותר כמו לשתות מיץ תפוזים או קולה" אמרתי, ממשיכה את הקו. "כך שהבירה בתכלס לא משמינה. הלנגוש, לצורך העניין, שאוכלים איתה, הוא שעושה את הכרס", הטיחה בפנינו גלית עובדה אחת יותר מדי, ממנה ניסיתי להתעלם. אם כי שלושתנו, כנשים מחושבות, אחראיות ואולי גם בעלות ניסיון, הסכמנו מיד כי הבליסה המופקרת שליוותה את הערב, הייתה מחויבת המציאות היות ואין לשתות בירה על בטן ריקה. מסקנות איני זוכרת מי שאלה זאת, אבל ברור שכולנו חיכינו שהשאלה תשאל: "או קיי, אז אנו ממשיכות?" עשר שניות של שתיקה ומבטים מחויכים נקטעו עת אמרתי אני "יאללה. עוד סיבוב". חמש שניות נוספות של התלבטות נקטעו כשהשוודית לחשה בכאב ובאומץ, "לא בשבילי. אני נוהגת". גלית הסכימה איתה "בכיף, הייתי ממשיכה, אבל…גם אני פה עם רכב". בדרכי הרגלית הביתה סיכמתי בראשי את התובנות והתזות העיקריות מהערב: · הקשר בין הג’נדר והבירה הוא עניין של סוציאליזציה, תרבות וגיאוגרפיה. · נשים יודעות לשתות וליהנות מבירה לפחות כמו גברים. · הן רק צריכות לדעת את זה. · כמו בהרבה דברים אחרים, כשהן מודעות לתענוג וליכולת, הן עושות זאת ביתר אחריות ושיקול דעת. המסקנה האחרונה הייתה ודאית ללא עוררין – למפגש הבא נגיע כולנו במונית.