העם הסרבי, שחי את מרבית שנות ה-90 תחת מצב מלחמה, מבקש לפצות עצמו על התקופה המדכאת, ועושה זאת באמצעות פיתוח תרבות הפנאי. בלגרד נבנית כעיר תענוגות נהדרת רצופה בתי קפה שוקקים, מסעדות רבות, וברים חמים והומי אדם לרוב. עמית לביד שהה במקום זמן מה לשם הקמת פרוייקט ברים מעניין ומביא את האנרגיות רוויות האלכוהול שלו
איפה זה בלגרד? שאלתי את מי שעתיד להעסיק אותי בפרוייקט מעניין במיוחד. "בסרביה, אקס יוגוסלביה", ענה המעסיק ומיד דמיינתי את עצמי מכין בקבוקי מולוטוב בסמטאות צרות עם ’דודות’ בעלות חיוך מלא שיני זהב ומטפחת על ראשן.
לפני כחודש חזרתי משבוע פתיחתו של בר שהקמתי מחוץ לגבולות ארצנו. אני מדגיש את הביטוי ’מחוץ לגבולות’ לא כדי שתדמיינו אותי בחליפה, דופק דריי מרטינים בטרקלין VIP בטרמינל 3 ומוכר מניות בטלפון הלוויני, אלא כדי שיהיה ברור שהמשמעות לעבוד בחו"ל היא לעבוד בתרבות זרה תוך ניהול של אנשים זרים, מידע זר ומנהגים זרים.
קצת פרטים טכניים
המעסיק שלי: חברה ישראלית חשובה בתחום תכנון והקמת מטבחים מוסדיים ופרוייקטים גדולים במזון ומשקאות. חברה זו אחראית על פרוייקטים רבים בארץ ובעולם ואני נשכרתי על ידה כקבלן משנה.
המשימה: הקמה של חמישה ברים בקזינו מפואר על גדות הדנובה בבלגרד, בירת סרביה.
הקזינו: שייך לחברת ’Grand casino’ האוסטרית שבבעלותה יותר ממאה בתי קזינו ברחבי העולם.
הפרוייקט: בקזינו תהיינה שתי קומות גדולות של אולמות הימורים ובתוכם ארבע מסעדות. מסעדה אסיאתית, מסעדת meat&wine , מסעדת בראסרי ופיאנו בר. כמו כן יש בו בר לאונג’ חמישי לשירות המהמרים באולם הימורים נוסף. סה"כ פרוייקט של כ-5000 מטרים בנויים. מדובר במתחם בילוי והימורים שהחברה הישראלית איתה אני עובד אחראית על הקמת מחלקת המזון והמשקאות כולה.
המקום: מלון יוגוסלביה המיתולוגי שמושבת מפעילות כבר שנים רבות.
האגדה: מספרת שבשנות ה-70 היו לטיטו, שליט יוגוסלביה לשעבר, אורחים חשובים מאפריקה. תוך כדי נסיעתם במכונית שאלו האורחים את מארחם על רמת בתי המלון בבלגרד שהיו עד לאותו רגע ממש מבאסים. טיטו רב התושייה הצביע על אחד מבנייני המשרדים הממשלתיים שהיה במהלך בנייתו והציג אותו בתור המלון האקסקלוסיבי המצוי בבנייה. כאשר חזר למשרדו הוא נתן הוראה להשלים את המבנה כמלון מפואר שיקרא לימים ’מלון יוגוסלביה’.
אדריכל הקזינו: בלגי.
חברת ביצוע: קומפלט מגרמניה.
תאריך פתיחת הבר הראשון: 30 ביוני 2007.
תאריך סיום מדוייק לכל הפרוייקט: אחד בדצמבר 2007.
איך מכניסים 4 פילים לחיפושית?
היתה זו תקופה לחוצה במיוחד. בארץ ’רצו’ כמה פרוייקטים במקביל, בנוסף לליווי השנתי של החברות איתם אני עובד והדרכת סניפים חדשים ברשת הקפה לה אני מייעץ, שבעליה החליט למכור זיכיון בכל פעם שהוא קיבל דיווח מקולומביה ששתלו שם עוד שיח קפה (בערך כל חצי שעה).
בתוך כל השגרה הלחוצה הזו לעזוב הכל ולטוס נראה לא פשוט. תכנון לוחות הזמנים דרש את התערבותה של ראומה אלדר והשעון הדובר. במבט לאחור על דפי היומן בזמן כתיבת הדברים, אני לפתע מתחיל להזיע.
איך מכניסים 4 פילים לחיפושית? בקלות, ועוד נשאר מקום לאיסוף טרמפיסטים.
איך מכניסים 10 פרוייקטים לחודשיים בתוך יומן כיס מרופט? בשביל זה צריך ’מיומנויות שליף’ ברמת המיקרופילמים של המוסד. וזמן?... נפרדים מהמשפחה, מוכרים את החתול ומוציאים את המקרר מהתקע.
אלכוהול ונשים יפהפיות בניחוח מזרח אירופאי
כשנחתתי בשדה התעופה של בלגרד, התמלא אולם הנוסעים בצלילים מוכרים מבית אבא. בשעה ארבע לפנות בוקר השמיעו את מה שהסתבר כפס הקול הקבוע בשדה הזה, מוזיקה קלאסית מתקתקה. אף אחד לא נדחף לתור, אף אחד לא צעק על ילדיו ולמרות שפרצופם של הנוסעים שטסו איתי היה בצורת משענת מושב המטוס, היה מרוח עליו גם חיוך נעים של שיבה הביתה.
לקחתי מונית לדירת הפרוייקט הממוקמת באזור החדש של בלגרד, לא רחוק מהמקום בו נמצא הקזינו. ישנתי בערך שעה וחצי ויצאתי ליום ארוך ומסקרן של פגישות. רגע! אני יודע שבשורות הקודמות ’התבכיינתי’ על הלו"ז שלי ועל מר גורלי בעקבותיו, אך יתכן שאחרי שאספר את הסיבה לשני הביקורים המקדימים להקמה לא תרחמו עלי כל כך.
התוכנית היתה שלקראת כתיבת תפריט משקאות לבר בקזינו, עלי לערוך תחקיר מקיף של הרגלי הצריכה והבילוי של הסרבים בבלגרד. עמדו בפני כמה אפשרויות לעריכת התחקיר: גלישה באינטרנט / מגזיני פנאי ואופנה / עיתונות מקצועית / ראיונות עם אנשים מהתחום.
בסופו של דבר בחרתי בדרך קצת שונה, ב’תצפית משתתפת’. כלומר, שני סופי שבוע בהם קרעתי בערך את כל המסעדות, הברים, הדיסקוטקים וגם בתי הקפה של בלגרד. סופי שבוע הזויים, רוויים באלכוהול, נשים יפיפיות וסיטואציות ביזאריות בניחוח מזרח אירופאי.
בכל השהייה שלי בבלגרד, לא ידעו מעסיקי שהסיבה האמיתית לנסיעה בעצם היא כתיבת שורות אלו, וכך הייתי עיתונאי במחתרת במסווה של יועץ ברים (לא באמת, אך עם הקוראים הסליחה, גם למערכת העיתון צריך להתחנף מדי פעם).
"א קיינע תרבות, א קיינע נימוס"
כשעלה האור על יום שמש בלגרדי חורפי ראשון, התגלו לעיני הריסות וגוויות המבנים שהופצצו על ידי בנות הברית במלחמה האחרונה, והעידו על הזוועה שהתחוללה פה לפני שנים לא רבות. המלחמה הסתיימה בשנת 1999 אך הצלקות האורבניות בחלקן נותרו.
למרות הבניינים שלא שוקמו מבקשים הסרבים להשאיר את העבר מאחור ולהמשיך הלאה. וכך אחד העמים הנחמדים ביותר ומסבירי הפנים שפגשתי, בונה לו עיר תענוגות נהדרת רצופה בתי קפה שוקקים, חלקם קטנים וקלאסיים וחלקם גדולים ומודרניים, מסעדות רבות, חלקן ממש גורמה מוקפד, וברים חמים והומי אדם לרוב.
אם תרשו לי לסכם לכם את ההפתעה הגמורה שציפתה לי בסבב ה’מחקר התרבותי’ שערכתי עם מארחי, אומר רק משפט שבליבו צמד מילים שהיו כמכנה משותף לכל אשר חזו עיני, "אנרגיות טובות ועוד אנרגיות טובות ועוד קצת אנרגיות".
נדמה שהעם הסרבי מבקש לפצות עצמו על התקופה המדכאת והאפורה שחווה, והוא עושה זאת באמצעות פיתוח תרבות הפנאי הזמינה. מבתי קפה של צהריים ועד לדיסקוטקים התת קרקעיים הסוערים ביותר.
לפני שאמשיך בסיפור הרשו לי להתעכב על האופי הסרבי. כשאני מדבר על אנשים נחמדים, איני מתכוון לטיפוסים מלוקקים ומנומסים בסגנון אנגלי דביק, או סגנון אמריקני קולני וגם לא סגנון האירוח התאילנדי הכנוע. אני מדבר על אופי שמאוד מזכיר את האופי הישראלי, אך עם הרבה יותר אופטימיות ואורך רוח.
מבט חודר לתוך העיניים, הרבה ביטחון ותרבות שיחה, נימוסים מבית ההורים, אך ללא חנופות מיותרות ושפה יפיפייה שמזכירה רוסית, אך במבטא הרבה יותר עדין. כשאני נזכר במערכון מ’לול’ שבו אומר אינשטיין: "א-קיינע תרבות, א-קיינע נימוס" אני יודע שהוא התכוון למודל הסרבי החביב בו נתקלתי אצל כל אדם שנקרה בדרכי. עד כאן חובותיי למשרד החוץ וכעת: "אפשר לשתות משהו בבית הזה?!"
אלכוהול בסרבית
החברה שאירחה אותי היא יבואנית גדולה של אלכוהול, יין וגם של קפה איטלקי מוכר. ברשותם עשרות מותגים עולמיים מובילים אותם הם מייבאים, בדומה ליבואנים הגדולים ביותר בארצנו. ההבדל הוא בקנה המידה. חברה זו גדולה פי 3 מיבואן האלכוהול הגדול ביותר בישראל. יש לה שני סניפים פרט לסניף המרכזי בבלגרד, בקרואטיה ובמונטנגרו (גם הן כמו סרביה ארצות יוגוסלביה לשעבר). סה"כ אופרציה ענקית עם מאות נקודות מכירה וקשרים ענפים בכל העולם.
בבוקר ההיכרות הראשון במשרדם התקבלתי בחום בלתי רגיל, לרגע הרגשתי כמו... כמו... כמו שצריך להרגיש קיבינימאט!!!! ככה צריך לקבל אורחים. החברה שאירחה אותי ליוותה את הפרויקט מיומו הראשון. היא עזרה בהשגת המשאבים, שכירת כוח האדם והמנהלים, ועבדה בתיאום עם אנשי החברה הישראלית.
בפרויקט כזה מצופה ממני להכין רשימות רכש של כלים ופרודוקטים, לכתוב תפריט משקאות ונשנושים, ללוות גראפית את התפריט, לצלם משקאות, לכתוב ספר הפעלה לבר, להדריך את הצוות ועוד כהנה וכהנה פעולות שבסופם יוגש לאורח הנכון המשקה הנכון בזמן הנכון. בפרויקט זה המשימות לא היו שונות, הן פשוט היו בסרבית.
’איסוף תפריטים’
כדי להכיר את תרבות הברים של הסרבים בבלגרד לעומק, ’נאלצתי’ בכל ערב לאכול בשתי מסעדות, לצאת לעשרה ברים שונים ולסיים את הלילה בדיסקוטק פרוע. לקינוח ביקשתי גם לראות מקומות אוכל של ’מאנצ’, אוכל של לפנות בוקר ואחרי אלכוהול. דווקא במקומות הללו כמו בתל אביב, ניתן לפגוש את האוכלוסיה הבליינית האמיתית לאחר לילה ארוך של אלכוהול.
בכל ביקור כזה הסתכנתי בכליאה בתא מעצר סובייטי מעופש, מפאת העובדה שבכל מקום שביקרנו גנבתי את תפריט המשקאות. פיתחתי כבר טכניקות רבות ושונות לגניבת תפריטים ואני עושה זאת ביעילות רבה. יתכן ולא אוכל לחזור בגינן לעולם לסרביה, שם אני מבוקש ע"י מיטב המסעדות, אך זו כבר בעיה שלי.
’איסוף תפריטים’ (פוליטיקלי קורקט לגניבת תפריטים) היא פעולה שאני עושה גם בארץ. מאוד חשוב להכיר את שדה הפעולה התרבותי והמסחרי בו אתה פועל. למרות הרצון להכיר את מקורות הדברים, התכוונו, מעסיקי ואני, להביא בשורה חדשה לתרבות הברים הסרבית, מתוך האמונה כי תל אביב נמצאת ביתרון יחסי בתחום הבר ויצירת משקאות, על רוב הארצות בעולם.
החיים בבלגרד נראים מאוד תוססים ותהליכי ההתפתחות המקצועית והקולינארית הסרבית נמצאים בתנופה ובתנועה רחבים מאוד. עם זאת, האמנו שעם טיפת ניחוח של לילינבלום, משבי רוח של רוטשילד, קרני אור של סמטאות יפו בשקיעה וגלים מתנפצים של הנמל ברידינג, נוכל ל’הביא שיחוק’ בתפריט משקאות מסעיר ובר בסטנדרט בעל חזון מקצועי - תל אביבי.
מעבר לאתגר המקצועי שעמד מולי, עמד אינטרס החברה הישראלית לתצוגת יכולות מקצועיות וקידמה תרבותית. המטרות הללו עמדו לעינינו כבר מהבר הראשון בלאונג’, שהיה סנונית הפרוייקט, מאחר ונפתח לעבודה כמה חודשים לפני השלב הגדול של כל שאר המסעדות, שיחנך רק חודשים לאחר מכן.
סיפור קצר על ’Rakia’ ומנהגי שתיה מוזרים
ליוונים יש את האוזו, ליפנים יש את הסאקי, לאמריקאים יש את הבאדוויזר ולנו יש את התותית. ומה לסרבים? הרקיה. הרקיה הוא תזקיק אלכוהול מפרי. מין גראפה שעשויה מפירות שונים. הפירות הנפוצים להכנתו הם שזיפים (בדומה לסליבוביץ’ הצ’כי), אגסים, משמש, חבושים וגם ענבים במקרים מסוימים.
הסרבים שותים את זה בטמפרטורת החדר בכוס דמויית כוס שרי. יש לרקיה גם דרגות גבוהות ורמות יישון שונות והוא אכן פופולארי ונפוץ בכל מסעדה ובר. בשנים האחרונות מאיימים על הרקיה טרנדים הנושבים מכיוון מערב, בדיוק כפי שהם נושבים בישראל. אולם למרות האתגרים מצד המשקאות הפופולאריים, הסרבים שומרים על מסורת שתיית הרקיה ועדיין ניתן למצוא אותה גם במקומות צעירים ומודרניים.
שני דברים מדהימים יגלה בליין ישראלי בביקורו בברים הסרביים. הראשון הוא שאין בהם מקפיא כלל ולא שותים בהם שוטים או צ’ייסרים קפואים של אלכוהול. את האלכוהול הנקי שותים ללא יוצא מן הכלל בכוס וויסקי עם קרח או בשוט כשהוא חם.
דווקא עם עובדה זו השלמתי, אך דבר די מזעזע שגיליתי הוא שאחת הבירות הפופולאריות ביותר בסרביה לצד המקומיות היא לא אחרת מאשר ה’טובורג גרין’! ודווקא טובורג אדומה בכלל לא ניתנת להשגה. המצב הזה נראה לסרבים טבעי ואין שום הפגנות ענק נגד ’הגרין’ מול הפרלמנט. ההערכה שלי היא שכנראה הירוק תואם את המדים של נבחרת הכדורגל הקרואטית, אחרת איזה הסבר יש לדבר הזה?
Don’t go against the family" "
בהמשך היום הראשון, פגשתי את הבוס הגדול. בדרך אליו הכירו לי את העוזרת שלו ’מיליצה’. מיליצה נראתה כמו גנרלית סובייטית יפה וסקסית שיש לה בבית פוחלץ של דוב קוטב שהיא צדה בעצמה ותותח ’דוידקה’ שהיא קיבלה לבת מצווה (להלן- היסחפות).
התאהבתי בה מייד, מה שלא עבר לי גם ששמתי לב שהיא לבשה כל יום את אותם הבגדים.
בחדר רטרו שנראה לקוח מסרט של היצ’קוק, ישב אדם קרח בשנות החמישים לחייו, בחליפה ומשקפי זהב עם לוק של יול ברנר. הרגשתי שלקחו אותי לפגוש את הבוס של המאפיה המקומית. קול בס עמוק ורגוע השכיח ממני מיד את אלת הבייסבול שהיתה מונחת על כספת זהובה גדולה. איש נעים וחכם הוא הבעלים של חברת האלכוהול.
אני תמיד שמח לבלות בחברתם של אנשים שניתן ללמוד מהם הרבה. ברבות הימים הפכנו לחברי אמת למרות פער הגילאים והמרחק התרבותי בינינו, פער עליו גישרו הערכה מקצועית הדדית וחברות אמיצה.
ליופצ’ה (זה היה שמו) התעניין מייד בשוק האלכוהול ובתרבות הצריכה הישראלית כיאה לאיש עסקים יעיל וסקרן. הבטחתי לו ביקור פרודוקטיבי בישראל עם סיור במקומות נחשבים ויבואני אלכוהול שכמותו. הוא הבטיח שישקול. בביקור הבא כבר אתן לו את ה’זיפו’ שקיבלתי בביקור ב’יגרמייסטר’, מחווה קטנה שזכתה להרבה הכרת תודה מצידו.
לקרוע את בלגרד עם ליופצ’ה ה’קשיש’
בניגוד לאיפוק שהקרין, ליופצ’ה ה’קשיש’ התגלה כבליין לא קטן. לבוש בחולצות המותגים שהוא מייבא ובכובע בייסבול של יצרן בירה, הוא פגש אותנו בכל המקומות אליהם הלכנו (אותי ואת המנהלים שלו שלקחו אותי כל ערב לסיבוב הברים).
מדובר ב’וורקוהוליק’ שעבד 14 שעות ביום ואח"כ הצטרף אלינו לסבב הלילי הארוך. כאשר כבר היינו כולנו עם הלשון בחוץ, ליופצ’ה רק התחמם ולקח אותנו לעוד בר ולעוד מועדון עד שהתחננו ללכת כבר לישון. ובכל מקום אליו נכנסנו, היה נפרש שטיח אדום לכבודנו והיו מקימים אנשים מהבר כדי להושיבנו. מיד היו מוגשים משקאות ואוכל, הבעלים של המקום היה מגיע לברך וקיבלנו כבוד של מלכים.
כחלק מ’סיבובי המחקר’ שערכנו, ביקרנו במקומות קיציים שכבר החלו את עבודתם בסביבות חודש מאי. בקיץ חיי הלילה של בלגרד מתרכזים בחלקם על גדות הדנובה הנהדרת והשוקקת. מדובר במגה ברים ומועדונים יפים ומודרניים. צבעי לבן וקירות מוארים, במות חשמליות של רקדניות והרבה סקס ואלכוהול באויר.
מקומות חצי פתוחים, והפרט היפה הוא... שכולם בנויים על רפסודות צפות על הנהר הפסטוראלי. תארו לכם את מועדון האומן צף על מים כשפנסי ענק תת מימיים מאירים את תחתית הנהר ומאות בליינים רוקדים סנטימטר מהמים שמרצדים באלפי ניצוצות אור צבעוניים.
הוסיפו לזה כמה צ’ייסרים יותר מדי של ’רמי אקסטרה’ (רק הטוב ביותר לליופצ’ה) ואתה מרגיש כמי שנקלע למשהו שבין טביעת הטיטאניק לבין מסיבת ירח מלא של מאות בתולות ים בלב אוקיינוס כחול וסוער.
ומה עשה עבדכם ? אמרתי לעצמי "על החיים ועל המוות" זמזמתי לי את "אח, איזה יום יפה... ני ני ני נה ני ני ני ני" וקפצתי פנימה לתוך ’הערימת ילדים הליילית’ הסרבית.
כשעולה הבוקר על בלייני מועדוני הרפסודות בדנובה, מתגלה לאורך כל הנהר אזור תעשייה אליו זורמים מוקדם בבוקר פועלים קשי יום, בזמן שהבליינים הפרועים הולכים לישון.
על רולרבליידס מסביב לדנובה
באחד מימי הראשון שטרם הפתיחה, נשארתי לבדי מאחר ומעסיקי היו בישראל ומנהלי הבר ומחלקת המזון והמשקאות מולם עבדתי, בילו יום חופש אחרון עם משפחותיהם לפני שהטירוף מתחיל.
קמתי לי בבוקר, קניתי לי קורנפלקס סרבי ו’רולרבליידס’ בזול ויצאתי לטיילת שעל הדנובה. סיימתי את אותו יום רק בשעה שבע בערב לאחר ש’חרשתי’ את כל בלגרד לאורך גדות הדנובה המופלאה. מה אומר לכם... הם חיים ממש נכון!
עשרות פארקים ומדשאות, בתי קפה וברים, מגרשי ספורט ומשטחי החלקה וגם חופי רחצה בליבה של העיר. הכל פרוס לו לאורך הנהר האדיר. את כל הפעילויות והמקומות הקורנים מחבר אותו עיקרון שכבר ידעתי על העיר ותושביה: "אנרגיות טובות".
כולם, כולם חייכו אלי באותו יום ראשון קייצי, אין סוף זוגות רומנטים שמחליקים לצידי על רולרבליידס או רוכבים על אופניים ומיליון ילדים יפים כבספרי אגדות האחים גרים. מה אומר לכם, נהייתי בנאדם אחר שם. בעיר הנפלאה הזו, לצד אחד העמים הסימפטיים, החיוביים והאדיבים שפגשתי, אין מקום לציניות ולא למרירות, גם לקרוא חדשות באינטרנט מהארץ היה נראה כ’חילול הקודש’ בזמן השהייה בבלגרד.
אקורדיון סקסי
אחד המקומות אותם ’נאלצתי’ לפקוד, היה מלון האייט בלגרד. מלון זה הוא אחד מבתי המלון הבינלאומיים היחידים בבלגרד, ולכן הוא נחשב כמציב סטנדרטים ואיכויות לכל שוק האירוח וענף המזון והמשקאות. אכן סטנדרט מרשים.
הגעתי למלון ובחוץ היתה קבוצה של לובשי חליפות צעירים ואיתם קבוצת בנות לבושה בשמלות ערב אלגנטיות. שאלתי את ה’בטלר’ במה מדובר והוא סיפר לי שהערב יש לחבר’ה האלה נשף סיום בית ספר. "נשף סיום" שאלתי? הצעירים הללו היו לבושים לטקס האוסקר!
נכנסתי ללובי המלון והתיישבתי. תוך פחות משנייה כבר ניגשו אלי שתי מלצריות יפיפיות לבושות במדים מגוהצים ומעומלנים (בחפירות ארכיאולוגיות בלובי של בתי המלון בארץ ניתן למצוא שלדים של אורחים שחיכו לקבל שירות).
הרגשתי ממש, ממש חשוב. אחרי שהתרגלתי למעמדי החדש, החלטתי לעשות צעד נוסף ולהזמין משהו לשתות. רציתי לספר לכם מה קרה כאשר בסה"כ ביקשתי וודקה עם קרנבריז.
המלצרית ה’הורסת’ הגיעה אחרי פחות מדקה ושלושים שניות עם מגש והתחילה לפרוק: כוס קריסטל של ’Schott ’ עם מנת וודקה מדוייקת (מיותר לציין עד כמה הכוס הייתה נקייה). בכוס היה בוחשן (סטירר) רב פעמי מהמם מזכוכית.
- קראפ קריסטל נוצץ עם מיץ קרנברי שנאמר לי שנסחט במטבחו של שף המלון.
- מיני שמפניירה עם קרח וכף כסף אמיתית לקרח.
- כלי מתכת כפול בצורת שתי אליפסות של מעצב כלים נורווגי (קראתי בתחתית) שבצידו האחד זיתים חריפים ממולאים בשקדים קלויים ובצידו השני קשיו פיקנטי אפוי.
- כוסית שרי שבתוכה עומדים קיסמי פלסטיק שקופים לאכילת הזיתים.
- כוס ’אולד פאשן’ מיוחדת ובתוכה מפיות טישיו מקופלות בטכניקת ’אוריגמי סרבי’.
- עששית מיוחדת מזכוכית שתואמת את כל הסט, שלאחר שהכל הונח, הודלקה ע"י המלצרית.
"אכן תמונות קשות!"
רק דבר אחד הרס לי קצת את החוויה המרשימה בלובי. בנשף הסמוך ניגנה רביעיית אקורדיונים שגרמה לי קצת ’תחושת בית אבות’, אבל מה אני מבין? האקורדיוניסטים האלה הם בטח חבורת סמלי סקס פה בבלגרד. הם מנגנים להם שם בנחת בזמן שבנות הנשף תולשות שערות וצועקות להן בסרבית: "קח אותי, קח אותי עכשיו אתה והאקורדיון הסקסי שלך!!!"
אנקדוטות נוספות מבלגרד
- האנשים בסרביה כל כך יפים שגם ב’פיק-אפ ברים’ שבהם האורות גבוהים יחסית זה נראה מתאים בהחלט.
- הסרבים לא שותים אלכוהול קפוא בשוטים.
- הברמנים בסרביה מתים על ה’שואו’ וה’פליירינג’ (אקרובטיקה עם בקבוקי משקה) שמהווים חלק מרכזי בדימוי המקומי של הברמן.
- בסרביה כמו במקומות נוספים באירופה ניתן לראות אנשים רבים כולל צעירים כשהם לובשים חליפות יום יום. גם מנהל הבר המקומי הופיע לתדהמתי לעבודה בחליפה מלאה. אני התאמצתי מאוד לא לעשות בושות ולבשתי חולצת כפתורים.
- בעונת הקיץ יש בבלגרד אור עד 21:30. הזריחה מתחילה כבר ב-4:00 לפנות בוקר.
- מנת האלכוהול הקבועה בסרביה היא 3 סנטיליטר (30 סמ"ק). חצי ממה שמקובל בארץ.
להצדיק את השכר
טוב, השתעשענו מספיק, הגיע הזמן להפשיל שרוולים. בביקורי השלישי לאחר ששלב הפקת התפריטים כבר מאחורי הגעתי לעשרת ימי הקמת הבר ופתיחתו. כשהגעתי לקזינו חודש לפני שבוע הפתיחה, לא היה בו דבר פרט לעבודת שבירת קירות והייתי בטוח כי לא ניתן לעמוד בתאריך היעד שנקבע.
הפעם, שבוע לפני תאריך היעד הדברים נראו יחסית לקראת סיום. פקינג לא יאמן! אך בהתחשב בעובדה כי כל הפועלים היו גרמנים שהביא איתו הקבלן הגרמני המבצע, והיו שם משהו כמו 200 עובדים על 500 מטרים רבועים, קצב הדברים היה יותר ברור.
בימים הללו הייתי טרוד בקבלת הסחורות ותיאום עם הספקים שהיו גם... כל כך נחמדים, שלא ניתן היה לכעוס גם כאשר היו טעויות מצידם. במקביל החלה הכשרת הצוות ע"י מנהל הברים המקומי שנשכר על ידינו וע"י הבוס המקומי שלו, מנהל כל מחלקת המזון והמשקאות.
בשבת של הפתיחה נכנסו ברמנים לבושים במדים לתחומי הבר, נעמדו שומרים מחוץ לקזינו, הדילרים תפסו את עמדותיהם ורק כשהחלו לקוחות לזרום פנימה נפל לי האסימון: חבורת מקצוענים שכזו! התמלאתי גאווה על ההזדמנות שניתנה לי, להימנות על צוות הקמה מפואר ומשומן שכזה. כשהשולחנות החלו לפעול ועל הבר התיישבו אנשים, המקום נראה כאילו הוא פועל בטבעיות כבר כמה שנים.
לפתוח עסק בתחום האירוח כשהכל מסביב קורס מעשרות תקלות, העובדים מרושלים והברמנים מגמגמים מחוסר היכרות עם תפריט המשקאות והמזון, את זה כולם יודעים לעשות. החוכמה היא לפתוח מקום שיראה מפוקס, יציב ומנוסה מהרגע הראשון, בדיוק כפי שגראנד קזינו בלגרד נפתח באותה שבת.
כלומר, שהלקוח לא ’יריח’ שהמקום חדש מבחינת תפעולית ושלא יאמר לעצמו בסלחנות: "אה, הם חדשים", אלא יחווה רמת תפקוד ותפעול של מקום שהריץ סימולציות ופתח כשהוא מציג רמה גבוהה של תפקוד.
עשרות בתי קזינו פיתחו צוות ההקמה של ’גראנד קזינו’, שגם הפעם התרגש בצהרי הפתיחה, אך הדברים לא ניכרו אפילו במעט על התפעול המושלם של כל המחלקות, גם במחלקת הבר. הבר הראשון נולד בשעה טובה, אך האתגר הגדול עוד לפנינו, שאר הברים המסוגננים והלא פחות מורכבים של מסעדות הקזינו העתידות להיפתח בקרוב.
עמית לביד, מלווה ויועץ בכיר לפרוייקטים בתחום הבר והמשקאות.
amit.lavid@gmail.com