יום חמישי , 21 נובמבר 2019
ראשי / כתבות / אישה תחת השפעה: בונז'ור כיתה א'

עפרה בר-נון חוזרת בזמן ובודקת כמה סנדוויצ'ים מסריחים שכנראה נשכחו בילקוט המוחי של בית הספר היסודי

אישה תחת השפעה: בונז'ור כיתה א'

עפרה בר-נון חוזרת בזמן ובודקת כמה סנדוויצ'ים מסריחים שכנראה נשכחו בילקוט המוחי של בית הספר היסודי

קיבלתי לא מזמן בדואר הזמנה ליום הולדתה ה-80 של המורה שלי בבית הספר היסודי. הוטל עלי להביא כיבוד קל. זיכרונות ילדות מפוקפקים הציפו אותי.

"כעת, יוציאו כל ילדי הכיתה את הכריכים שלהם, יניחו על המפית ויאכלו בתיאבון", שאגה לחלל כיתה ג'2 המורה שולמית. 32 נשמות רכות ומבוהלות הוציאו בידיים רועדות את ארוחת העשר מתיקי האוכל ולעסו בדממה, כדי חס וחלילה לא להכעיס את המורה.

צילום: שחר גלס

המורה שולמית, שלקחה בחייה החלטה לא נכונה ולמדה בסמינר למורות, במקום להצטרף למשטר טוטליטרי של מדינת עולם שלישי ולרדות בנתיניה באכזריות, או לנהל את מחלקת חקירות עצירים בשב"כ, או לפקד על גדוד של טנקים רוסים בזמן מלחמת העולם השנייה. היא הייתה מצטיינת בכולם.

מטר ושמונים עם משקל ורוע עודפים, שעוטרו בקול בס מצמרר ובתעודת הצטיינות מהסמינר למורות, הציבו אותה היישר בבית הספר היסודי שלי בתפקיד מחנכת ורכזת שכבה.

עד ליום הזה, היא נותנת הופעת אורח בחלק מחלומות הזוועה שלי ושוטפת את גופי בזיעה קרה, למרות שחלפו כמה עשורים מאז שנפרדנו בטקס הסיום של בית הספר היסודי.

"מילדות שובבות לא יוצא כלום!", היא לוחשת באזני ברשעות אין סופית בטקס הסיום ומגישה לי את התעודה.

"אפנצלר! אפנצלר! אפנצלר!", אני לוחשת חזרה לתוך האוזן הימנית שלה ויורדת מהבמה לחיבוק אוהב של אבא ואימא שממתינים לי נרגשים בקהל.

בסוף שנות השבעים, תפריט ארוחת העשר של ילדי ישראל היה מצומצם, כמעט כמו היצע המצרכים במכולת השכונתית.

חמאה של 'תנובה', גבינה לבנה, זיתים ומלפפונים חמוצים של 'בית השיטה', גבינה צהובה פרוסה למרובעים מופרדים בנייר, חלבה ושוקולד השחר העולה.

מדי בוקר, היו פורסות אימהות חרוצות פרוסות לחם 'לבן' או 'שחור' ויוצרות כריך משעמם, שנארז בנייר פרגמנט והוכנס לתיק האוכל יחד עם בננה או תפוח או מלפפון ירוק.

לכן, בכל הזדמנות, היינו יוצאים בהפסקה לחצר ומתגנבים מהחור שבגדר לקיוסק של זכריה וציונה לקנות 'מקופלת', נקניקיה מיובשת בלחמנייה, חצי לחם עם מטבוחה של ציונה או מיץ קפוא בשקית פלסטיק.

זו הייתה פסגת הקולינריה של הזאטוט הירושלמי המצוי. בקושי הגענו לגובה הדלפק של הקיוסק ונדחקנו כדי להספיק לאכול לפני הצלצול.

מי שאחר לשיעור, היה ננזף, עומד במשך חצי שעה בפינת הכיתה מעל לפח הזבל וזוכה להערה ביומן הכיתה של המורה שולמית ! ספר עבה, שחור ומפחיד.

יומן הכיתה היה גרוע מיומן בתחנת משטרה. היא ניהלה בו רישום מדוקדק ומפורט של כל הפושעים הצעירים ופשעיהם: פטפוטים בשיעור, העתקה במבחנים , התחצפויות, הכנסת צפרדע למגירה שלה, נעץ שהונח לה על הכיסא, העברת פתקים וחוסר הקשבה.

הרישומים נשמרו עד ליום הדין, שחל כמובן באסיפת ההורים.

כמו בבית המשפט העליון, היו מגיעים לאסיפה התלמידים ה'נאשמים' עם הוריהם ה'סנגורים' וזוכים למשפט ראווה, שסופו ופסק דינו ידועים מראש.

לא היה לנו התלמידים שום סיכוי מול המורה שולמית.

"התלמיד יעלה בקושי לכיתה ג' אבל עליו להשתדל יותר!"  הייתה מכריזה ומסלקת בבושת פנים את הנאשם והוריו מהכיתה.

בכל חופש גדול זממנו מזימות כיצד ננקום וננצח את המורה שולמית בשנה הבאה, אך ידה תמיד הייתה על העליונה ובראשון לספטמבר, חזרנו שוב כנועים לכיתה.

בחופש הגדול של כיתה ד' קרה בחיי נס גדול – נס קולינרי!

אבנר, בן הדוד היפה של אבא, התקבל בפרוטקציה לקורס דיילים באל על והחל להתעופף על קו תל אביב – אירופה.

כשהיה חוזר אבנר מטיסותיו היה מגיע אלינו לביקור וצועק "בונז'ור". בשקית גדולה לבנה פטורה ממכס, שהוציא ממזוודה עמוסה בבקבוקים ומטעמים לא מוכרים וריחניים, היה האוצר.

בחורף הייתה אימא מוציאה את השקית למרפסת הקרה ובקיץ מכניסה אותה עם אלפי אריזות ומיגונים בפני לוחמה כימית למקרר. מהפכה קולינרית במטבח הישראלי.

אחרי הביקור של אבנר, היה מתיישב אבא ליד השולחן, פותח בחגיגיות את האריזות הקטנות ובכל אחת מהן הסתתרה גבינה 'ריחנית' אחרת.

הוא היה שואף את הניחוח בהתרגשות וצועק " גבינות של מלכים", בזמן שאימא הייתה נמלטת מהמטבח ומכסה את אפה במגבת.

בימים שיהיו בארמון הקטן שלנו גבינות המלכים, היה אבא מכין לי את הכריך לארוחת העשר. הכי טעים שיש.

לחם לבן, או שחור, עליו שכבה נדיבה של חמאה ואחת מהגבינות ה'ריחניות' שנפרסו והונחו בכריך שלי. הכריך נארז באריזת ביטחון אטומה כפולה ונטמן בתיק האוכל.

היו לגבינות שמות מצחיקים, שרק אבא ואבנר הצליחו לבטא: 'אפנצלר', 'מונסטר', 'סטילטון', 'גורגונזולה' וגבינה צרפתית נוספת מיוחדת, שהתהדרה במעטפת של סוודר פרווה ירקרק. ממש כמו הסוודר של המורה שולמית בחורף.

הנה החלה שנת הלימודים הרביעית שלי. היום הראשון ללימודים, מרגש, חם ועמוס בחוויות מחופשת הקיץ.

המורה שולמית שואגת, כבכל שנה, במונוטוניות נטולת חיים:  "כעת, יוציאו כל ילדי הכיתה את הכריכים שלהם, יניחו על המפית ויאכלו בתיאבון". אני מחכה שכל הילדים יסיימו לאכול ויצאו להפסקה.

רק אני והמורה שולמית נשארות בכיתה. ממש כמו בדו קרב בצהרי היום.

היא ואני, אני והיא…

היא מביטה בי בחשדנות ורושמת לי שתי הערות ביומן. אחת על התמהמהות באכילת הארוחה והשנייה על התבודדות מדאיגה בשעת ההפסקה.

הגיע הזמן לנקום.

אני מוציאה אותו מתיק האוכל שלי, פותחת שתי שכבות נייר פרגמנט ושקית ניילון. הכיתה מתמלאת בניחוח מוזר. כמו תותח, כמו טיל בליסטי, כמו פצצה, אני מחלצת את הכריך מהאריזה ונוגסת בהנאה בלחם הרך, בחמאה ובגוש גבינת ה 'גורגונזולה', שניחוחה מכה גלים בכל הכיתה, המסדרון, החצר וכמעט בכל השכונה.

"מה זה?" מזדעקת המורה שולמית ורצה לפתוח חלון. היא מביטה בכריך שלי ומכסה את אפה בנייר שתלשה מהיומן.

"מה את אוכלת שם? מיד אני כותבת לך שתי הערות ביומן!"

ההורים הוזמנו לשיחה בחדר המנהל ובמשרד החינוך הסכימו על פי חוק, שיש לי את הרשות המלאה לאכול גבינה. המורה שולמית, שטענה שיש לה אלרגיה פתאומית לגבינות, התפוצצה מכעס ונאלצה להיכנע ולסבול את הכריכים שלי עם הגבינות הנפלאות בארוחות העשר עד לכיתה ו'.

רק אני והיא ידענו מי המנצח הגדול בקרב ארוחת העשר.

בדרך לחגיגת יום ההולדת ה 80 בביתה של המורה שולמית, אני עוצרת במעדניית גורמה ומזמינה משלוח מהודר של פלטת גבינות ענקית.

כזו שתספיק ל-32 תלמידים כבני 45, שכנראה יגיעו לאירוע, לא מתוך כבוד למורה שלהם, אלא מתוך סקרנות לראות את חבריהם לכיתה מזדקנים, מקריחים ומשמינים.

כמובן שהמורה עדיין גרה באותה הדירה משנות ה-70, לא נישאה מעולם לאף גבר שפוי שרצה בה ופתחה את הדלת בשאגת: "טוב שבאתם, אבל למה באיחור?"

נמוכה בעשרים סנטימטרים עם אותו סוודר ירוק ומבט של צאר רוסי היא מושיבה אותנו בסלון ומניחה על פטיפון ישן תקליט קלאסי של וגנר. מעודן וחגיגי במיוחד!

25 ילדים מתוך 32 הגיעו. חלק לא הרגישו טוב וקיבלו אישור מההורים להישאר בבית, חלק היו בחו"ל וחלק כנראה מאושפזים עד היום לטיפול פסיכיאטרי בעקבות טראומות שנגרמו להם בבית הספר היסודי.

"הזדקנתם נורא!" היא מביטה בנו בסקרנות ומגישה לנו כוס מים פושרים.

"מי סיים בקושי תואר באוניברסיטה? מי היה בכלא? מי התגרש?" היא מתחקרת אותנו וכמעט ופותחת את היומן השחור שלה שחשבתי שראיתי על מדף הספרייה בחדר האורחים, כדי לרשום לנו הערות.

"אני ישבתי קצת…", מודה בלחישה מנשה רוזנטל, שנעצר לפני שנתיים על מעילה בבנק ומתחיל להתנצל בפניה ולבכות.

"אני בגמילה מציפרלקס ובונדורמין…", מתפרצת הילדה הכי יפה בכיתה.

בדיוק אז, כמו בבית הספר היסודי, הצלצול הגואל מגיע שוב! לאחר ארבעה עשורים! צלצול פעמון דלת חזק ועצבני.

השליח של המעדנייה נכנס לחדר האורחים, הוא אוחז בפלטת הגבינות היפה ביותר שראיתי בחיי.

כולן היו שם: ה'אפנצלר', ה'מונסטר', ה 'סטילטון', ה 'גורגונזולה' והגבינה הצרפתית עם הפרווה של הסוודר הירוק שקצת זזה וכמעט והחלה ללכת על המגש המפואר.

"בתיאבון!" ברכתי את חברי לכיתה, שזללו בהנאה.

נגסתי בחתיכת 'אפנצלר' נהדרת, ברכתי את המורה שולמית, שפניה החווירו בסלידה, ביום הולדת 80 ריחני ושמח וברחתי מ'בית הספר' בפעם האחרונה בחיי.

הכותב/ת: עפרה בר-נון

עפרה בר-נון
אשה תחת השפעה

יעניין אותך

כתית מעולה

מומחית שמן הזית, יעל עופר, מספרת על תחרות טרה אוליבו

מומחית שמן הזית, יעל עופר, מספרת על תחרות טרה אוליבו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *