שבת , 14 דצמבר 2019
ראשי / כתבות / הזהב השחור

בין וודקה לוויסקי וכמה צנצנות קוויאר, עפרה בר-נון מנסה להבין - מי 'קיבינימט' לקח את הדיסק און קי?

הזהב השחור

בין וודקה לוויסקי וכמה צנצנות קוויאר, עפרה בר-נון מנסה להבין - מי 'קיבינימט' לקח את הדיסק און קי?

אוגוסט 2018, תל אביב חמה, דביקה והבניין שלי מתרוקן מדיירים שנסעו לנפוש. השעמום והחום הורגים אותי. מתי יקרה כבר משהו מעניין בקיץ הזה? אני צמאה. אולי יש משהו מעניין לשתות במקפיא? הנה מצאתי…

הזהב השחור (צילום: שחר גלס)
הזהב השחור (צילום: שחר גלס)

"תשתי מהר עוד כוסית אחת של וודקה גברת ואת מספרת לנו הכל על הצנצנות במקרר שלך!".

אני נשבעת שאני לא יודעת כלום ושלושת הגברים המזרח אירופאים, שפלשו לדירה שלי לתחקר אותי, פותחים עוד צנצנת, זוללים את המעדן מהים השחור, מתעצבנים ומתווכחים זה עם זה ברוסית.

יולי 2016, תל אביב לוהטת. מגיעים דיירים חדשים לקומה שלי.

אולג ונטשה מזמינים את עצמם לקפה. הם לא מדברים עברית, אבל אני מצליחה להבין שהם בני חמישים והגיעו ממוסקבה. הוא שיפוצניק, היא פסנתרנית. הם כמעט אף פעם לא בבית. בסופי שבוע נטשה מבשלת וריחות טובים מתגנבים ממטבחה אל תוך הסלון שלי.

"זה בורשט?" אני שואלת את נטשה ביום שישי סגרירי. שתינו תולות כביסה במרפסות הצמודות.

"שישי בורשט!", היא מופיעה כעבור עשר דקות אצלי בדלת עם סיר גדול של מרק ואולג מדדה אחריה ובידיו מגש עם שמנת, שלוש קערות ומצקת מעץ.

אני לא מדברת רוסית, הם בקושי מדברים עברית ובכל זאת מדי סוף שבוע, אנחנו נפגשים אצלי למרק בורשט אדום וטעים. בחורף המרק חם, בקיץ קר. מעדן.

הם נראים בודדים, מעט משונים. כאילו מסתירים משהו. זה הבורשט שמקרב לבבות.

יולי 2018.

אולג ונטשה מצלצלים בפעמון הדלת שלי, שתי מזוודות מונחות לידם במסדרון והם מודיעים לי שבשלושת השבועות הקרובים לא יכינו בורשט אבל אם יגיע משלוח עבורם בזמן שהם במוסקבה שאשמור אותו במקרר שלי עבורם.

הם טסים למולדת ואני יודעת שאת שישי הבא בצהריים אבלה בשוק עם קערת מרק קובה סלק – הגרסה הים תיכונית של הבורשט.

חולף שבוע ושליח מחברת שילוח בינלאומית מגיע לדירה שלי ומגיש לי צידנית ארוזה היטב בניילון שקוף ועליו כתוב ברוסית והוראות באנגלית שאת החבילה צריך לשמור בקירור.

אולג ונטשה קיימו את הבטחתם וכעת על השיש שלי מונחות 8 צנצנות של קוויאר רוסי מקורי משובח ובקבוק וודקה רוסית. כנראה שהם מתכננים לעשות מסיבה גדולה עם חזרתם ארצה. קוויאר, שמפניה, אולי קצת וודקה ושירים רוסיים שאולגה תשיר ותלווה עצמה בפסנתר. אני כבר מחכה שיחזרו מהחופשה למסיבה רוסית אמתית.

אולי מפני שלא גדלתי במסיבות קוקטייל בבית מלוכה ואולי מפני שאוכל בצבע שחור לא אטרקטיבי בעיני ואולי מפני שטעם הים בביצי הדגים חזק מדי, אני מודה שאני לא כל כך אוהבת קוויאר!

לא הייתה סכנה שאזלול את תוכן הצנצנות לבדי והן המתינו לבעליהן במקרר.

מאותו הרגע שהחבילה הרוסית הגיעה התחילו דברים בחיי להשתבש. אנשים שלא הכרתי מסתובבים ליד הרכב שלי וכשרואים אותי מיד מסתלקים.

הדוור לא מגיע במשך שבועיים ותיבות הדואר נשארו ריקות.

שיחות טלפון משונות מגיעות לדירה וכשאני עונה הן מנותקות מיד. גם באמצע הלילה.

לאחר שבועיים, אני מבינה שמשהו רע מאד קורה.

שני טיפוסים בעלי מראה מזרח אירופאי קשוח ושרירי במיוחד, הולכים אחרי בשוק לפני שאני נכנסת לאכול את מרק הקובה של שישי.

הם מגבירים צעדיהם כאשר אני הולכת לעבר המסעדה.

אני פונה ימינה, הם פונים אחרי, אני עוצרת ליד דוכן פלאפל, גם הם עוצרים, פונה שמאלה לתוך סמטה, הם אחרי. אני עוצרת ומסתובבת במהירות. הם נעלמים.

אני יושבת במסעדה ומנסה לאכול את המרק שלי בשלווה. כאשר אני מגיעה למחציתה של קערת מרק הקובה הם נכנסים, מסתכלים עלי, יוצאים החוצה בריצה ונעלמים.

בפעם השנייה שאני נתקלת בהם אני ליד 'המכולת של ששון' ברחוב בו אני גרה.

הם יושבים ברכב לבן ומעשנים. או אולי זה לא הם?

חלפו יומיים ועם כל הלחץ הספקתי קצת לשכוח איך נראו בדיוק.

אני רצה אל חדר המדרגות ונועלת את עצמי בדירה. אני מציצה מהחלון ואחרי כמה רגעים הרכב הלבן מסתלק.

אני משתגעת? הוזה?

הטלפון שוב מצלצל. אני לא עונה. גם אצל אולג ונטשה בדירה מצלצל הטלפון ומצלצל ולא עונים. אני חייבת להירגע עם קצת וודקה. אפתח את הוודקה מהמשלוח. אין ברירה. הם יסלחו לי כשאספר להם.

שלוש כוסות וודקה ואני נרדמת עם הראש על השולחן במטבח.

אוגוסט 2018

"תשתי, תשתי!", מאיץ בי הבוס של השניים האחרים, הוא כבר סיים את הצנצנת הרביעית, הפה שלו שחור מקוויאר והוא משתולל מכעס.

"איפה דיסק און קי?", הוא מתעצבן ומנפץ את צנצנת הקוויאר החמישית על השטיח הלבן שלי.

אני מאד מטושטשת מהוודקה ונשבעת להם שהשכנים שלי שלחו את החבילה מרוסיה מהחופשה. 8 צנצנות קוויאר. שום דיסק און קי.

"אוגל וטנשה", מתבלבלות לי האותיות של השמות שלהם.

"אולג וטטשה", אני מנסה לתקן.

הם גוררים אותי לדירה ממול, של אולג ונטשה, פורצים את הדלת והדירה ריקה.

רק לפני חודש אכלתי במטבח שלהם בורשט ועכשיו אין זכר למטבח. חדר גדול וריק.

"איפה דיסק און קי?", שלושתם צועקים עלי ומוסיפים קללה עסיסית ברוסית שדווקא הבנתי היטב.

העיניים שלי נעצמות , סחרחורת…

אני מרימה שוב את הראש מהשולחן. הדירה שלי שקטה שוב.

לאן נעלמו שלושת הגברים? היכן הכתמים של הקוויאר על השטיח? היכן כל הוודקה? הבקבוק ריק! לידו מונחת כוס אחת ריקה.

אני גוררת את עצמי למקרר. אין זכר לצנצנות הקוויאר.

בחדר המדרגות על הדלת של הדירה מולי יש שלט 'דר שלמה כהן רופא שיניים'. כבר 20 שנה שהמרפאה שלו שם.

ספטמבר 2018, סתיו, תל אביב. לפני החגים.

מאז שהוצאתי את כל האלכוהול מהבית שוב כל כך משעמם. עדיף ככה.

מי זה דופק בדלת כל כך מאוחר בערב? אני פותחת אותה בחשש, רק חריץ.

מולי עומדים זוג סינים חייכניים כבני 50 ומתחילים לדבר.

"הלו מיס, ווי אר דה ניו נייברס פרום צ'יינה. וונג אנד לי".

אני סוגרת את הדלת. מכבה את האור בסלון ומחכה שייעלמו מהמסדרון.

על השולחן מונחת כוסית קטנה של וויסקי. רק אחת…

 

 

הכותב/ת: עפרה בר-נון

עפרה בר-נון
אשה תחת השפעה

יעניין אותך

אישה תחת השפעה: בונז'ור כיתה א'

עפרה בר-נון חוזרת בזמן ובודקת כמה סנדוויצ'ים מסריחים שכנראה נשכחו בילקוט המוחי של בית הספר היסודי

עפרה בר-נון חוזרת בזמן ובודקת כמה סנדוויצ'ים מסריחים שכנראה נשכחו בילקוט המוחי של בית הספר היסודי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *