שבת , 21 מאי 2022
ראשי / כתבות / אישה תחת השפעה: נשף המסכות

יש הרבה משקאות שיכולים לגרום לנו לצרוח מהנאה, אבל מה גרם לעפרה בר-נון לצרוח בשיא הפיכחות את המילים: ג'ין עם טוניק !!!

אישה תחת השפעה: נשף המסכות

יש הרבה משקאות שיכולים לגרום לנו לצרוח מהנאה, אבל מה גרם לעפרה בר-נון לצרוח בשיא הפיכחות את המילים: ג'ין עם טוניק !!!

אי שם, באמצע סגר הקורונה הראשון, היא טלפנה אלי בחמש אחר הצהריים מדירתה בקומה השישית בבית הדיור המוגן היוקרתי באזור השרון – דודה רינה.

נשף המסכות (צילום: שחר גלס)

"מיידל'ה, מה שלומך? שומעת? לא דברנו מזמן ואמא שלך מספרת שאצלך הכל בסדר, חוץ מזה שאת לא עובדת כי המסעדות סגורות וכל עם ישראל איבד את חוש הטעם והריח.

כמו ששמואל שלי היה אומר, לפני שנפרד מאתנו לפני עשר שנים, לאוכל של אשתי אין טעם וריח וגם כאשר אני לא מצונן.

שומעת, מיידל'ה? כבר חודש שלא יצאנו כאן מהבית, אני והבנות בקומה שלי, משעמם כאן מוות ולא רואים את הילדים והנכדים כי הם מתרוצצים עם כל הווירוסים באף שלהם.

בקיצור, חשבנו אני והבנות שבמקום לשחק ברידג' נתחיל לשחק קצת פוקר. את יודעת, ממש כמו בקזינו בווגאס, רק בנתניה.

תגידי, את משחקת פוקר? הבת של ברוריה מקומה 7 הביאה ספר ואנחנו למדנו קצת מהלכים. תענוג של משחק. איזה אקשן! מוריד לנו 20 שנה מהגיל. כמו ברידג', אבל הפוך.

אני הבאתי רויאל פלאש בשבוע שעבר ורוקנתי את כל הקופה של הבנות. היית מאמינה? דודה שלך רינה הביאה רויאל פלאש!

חלק מהבנות מקבלות פנסיה יפה מאד, לא שהן צריכות להתלונן.

הן דווקא כן התלוננו, לקחו קשה את ההפסדים שהסתכמו בכמה אלפים ונהייתה מהומה. בשבוע שעבר המשפחות התערבו וקבלנו הוראה מפורשת מרשת הדיור המוגן שלא לשחק על כספי הפנסיה. אני הרווחתי ביושר אבל עכשיו זה אסור אז אנחנו משחקות על ז'יטונים מפלסטיק. ממש זוועה. כל הכיף הלך לנו. את עדיין על הקו? הלו?

"כן", אני עונה לה וכמעט מתנגשת עם הרכב שלי ברוכב אופניים בדרך לסופר. רק לסופר מותר לצאת כבר שבועיים והאידיוט חצה באדום את הצומת הכי סואנת בתל אביב. חושב שאם יש סגר גם ביטלו את הרמזורים.

היא מבינה שדעתי מוסחת, ממתינה שתי שניות וממשיכה לירות צרור משפטים שבקושי מאפשרים לה לנשום. ולנשום בגילה, בואו נודה, זה סוג של פריבילגיה.

"אז אני והבנות חשבנו להתייעץ אתך", היא מודיעה.

"דודה רינה, אני לא מבינה כלום בפוקר", אני מחנה את הרכב בחניון של הסופר ומוציאה שקיות מתא המטען. כדאי לקנות עוד קצת נייר טואלט וחומר חיטוי. אומרים שהשיא של המגפה עוד לפנינו.

בקיץ של 1978 היא נכנסה לחיי, הייתי בת 6. הדודה מחיפה. גרה 5 דקות מהים וחיבקה אותי כמו שאף אחד לא חיבק. חיבוק גדול, חם ואוהב. תמיד מחייכת ושמחה.

כל חיפה הכירה אותה, 'המורה לחשבון רינה'.

לא היה ילד חיפאי שהתקשה בחשבון שלא למד אצלה שעורים פרטיים. אפילו הטמבלים הכי גדולים הצליחו להוציא ציון 'עובר' בתיכון בזכותה. היה לה זיכרון מדהים. היא זכרה שכבות שלמות של תלמידים בבתי הספר, בשמות שלהם. חופשת קיץ אצל דודה רינה הייתה חגיגה משפחתית נפלאה. עם רעמת התלתלים שלה, היא גררה אותנו לחוף הים. מחצלת, שקית עם שזיפים, קרם שיזוף ובירה קרה.

היא אהבה לשתות וידעה לשתות. עוד מהחיים הקודמים שלה ברוסיה, שלא היו קלים בכלל.

בירה בבוקר בים, וודקה עם דג מלוח בצהריים, קצת ברנדי בתה של השעה חמש ובלילה, כדי לגרש חלומות רעים וחיידקים, כוסית ערק.

"אני צריכה התייעצות לא בעניין הפוקר. אני צריכה להתייעץ בנוגע לשתייה". היא הדגישה.

אני יודעת שיש גיל שהם שוכחים קצת, מתבלבלים, מערבבים תקופות, מציאות עם עבר.

לא דודה רינה, היא חדת לשון והזיכרון שלה עוד יותר צלול משהיה בגיל 30. אולי בכל זאת הגיל עושה את שלו? לטלפן אלי כדי להתייעץ כמה מים לשתות. היא מדאיגה אותי.

"הבנות רוצות להרגיש כמו בקזינו. אורות מנצנצים, עשן סיגרים, אלכוהול. כל מה שאסור במקום הזה. אנשים באים לכאן למות. הבנות רוצות לחיות קצת, לפני שהווירוס הזה מחסל את כולנו. את מבינה מיידל'ה? אלכוהול!

ומי מבינה יותר ממך בתחום הזה? אני צריכה המלצות".

הקופאית מעבירה את המוצרים ומשתעלת. משתעלת ומעבירה.

מי יודע אם בקצב הזה אוכל בכלל לייעץ למישהו או שזה הסוף שלי. להידבק בבוקר בסופר, למות בערב בבית. כולם נדבקים בסופר. אני משלמת ובורחת משם.

אני מחברת את הטלפון לדיבורית ברכב והיא ממשיכה.

"בימים היפים, דודה שלך ידעה לשתות. כמו במוסקבה. מאז שמצאו לי סוכר גבוה אני משתדלת להמעיט. פה יין קידוש, שם וודקה קטנה כשהפיליפינית מנמנמת בצהריים ולא רצה לספר לבת שלי ששוב ירד המפלס בבקבוק של ה 'פינלנדיה'. הילדים שלי לא מבינים שזה כמו חומר חיטוי, במיוחד עכשיו! צריך לגרגר עם זה, להתמרח בזה ולבלוע".

אני נזכרת איך הייתה רוקדת על השולחנות באירועים משפחתיים. קורעת את רחבת הריקודים בטוויסט סוער עם שמואל שלה בשמחה עצומה.

"אורות ניאון, גלאי עשן ותה. זה מה שיש לנו כאן באולם הברידג' בדיור המוגן, אז על סיגרים, קוקטיילים וכל השאר, אין מה לדבר. הדבר הכי קרוב לקזינו כאן הוא ההימור היומי מי לא יגיע לשולחן ארוחת הבוקר ביום שאחרי ויתפנה באמבולנס למיון".

אני מכניסה את המצרכים למקרר ומדמיינת את אולם הברידג' העגמומי.

אני חייבת לעזור לה. להציל אותה!

מפגש צמרת (צילום: שחר גלס)

"אנחנו נפגשות כל יום רביעי בחמש אחר הצהריים, למרות שאסור להתגודד, למסיבת פוקר, תה ועוגיות. מהדקות טוב טוב את המסכות שלא נעביר מיקרובים ומשחקות.

ממש 'נשף מסכות'!

כמו בקזינו, גם כאן אצלנו, כשהבנות שותות בקידוש של שישי בערב, איך לומר את זה בדיוק…הן מאבדות קצת את הראש. אם יהיה משהו חריף לשתות בזמן שנשחק הן תאבדנה לגמרי את הראש שלהן והיד על הז'יטונים מהפלסטיק תהייה קלה. דודה שלך רינה, כמו שאת יודעת, יש לה קיבולת של קוזאק ואחרי כמה כוסיות היא עדיין צלולה כמו אגם הברבורים ביום אביבי ויכולה להביא בכבוד גדול יד מנצחת ברצף. העניין הוא שהבנות לא שותות וודקה ואני צריכה שתמליצי לי על משקה אלכוהולי, איך לומר, שיהיה מתוק, שובב וקטלני".

דודה רינה הופכת אותי ברגע זה לשותפה להונאת פוקר מהגדולות שידעו בתי הקזינו בעולם, או לפחות בתי הדיור המוגן בישראל.

אני מתלבטת אם לעזור. זוכרת לה חסד של ימים יפים בים ושעורי חשבון, שהצילו אותי מציון בלתי מספיק. אני מדמיינת אותה זוכה בגביע בטורניר הפוקר השנתי של רשת הדיור המוגן ומודה לי על הפודיום. אני פותחת את ארון המשקאות שלי ומתלבטת. היא מחדדת.

"הלו, את שם מיידל'ה? משהו שעולה לראש מהר, מבלי שמרגישים"

"הבנתי, הבנתי, דודה. אני מחפשת בארון המשקאות. אין צורך להדגיש את פרטי 'המזימה', הכל ברור".

אני נעצרת ליד בקבוק הג'ין וחושבת לעצמי, האם יש האזנה על קווי הטלפון בבתי הדיור המוגן? כמו בכלא? אולי ההנהלה חוששת שיברחו. במה אני מסתבכת כאן? אפשר עדיין לצאת מזה, לנתק את השיחה ולהיעלם לה.

"ג'ין אנד טוניק! קוקטייל!" אני ממלמלת במהירות. מקווה שהיא לא שמעה טוב.

"ג'ין אנד טוווווווניק. אני רושמת", היא חוזרת אחרי באיטיות. שמעה.

שלחתי לה בטלפון גם מתכון מדויק והשארתי לה אצל השומר בקבלה ערכה לברמן המתחיל עם כל מה שצריך כדי להכין את השיקוי בצורה הטובה ביותר. אפילו שייקר מקצועי ודלי קרח.

חלף שבוע וביום חמישי מאד מוקדם בבוקר, מצלצל הטלפון.

"בוקר טוב מיידל'ה" היא לא מחכה אפילו לתגובה וממשיכה.

"שומעת? הקוקטייל היה הצלחה מסחררת. שיניתי קצת את המתכון, שיחקתי עם הכמויות והבנות קצת איבדו את הראש או כמו שאומרים אצלנו בשולחן הברידג' את 'הצפון-דרום' ואת 'המזרח-מערב'. הן שכחו שעברנו מברידג' לפוקר, מזגו לעצמן עוד ועוד קוקטייל מתקתק והז'יטונים נערמו אצלי על השולחן כמו צריחים, עד שאיגור מהאבטחה נכנס לאולם ושאל בבהלה אם הכל בסדר".

"ברכות על הניצחון", אני שמחה בשבילה ורוצה לחזור לישון. בכל זאת שש בבוקר. היא מתעקשת.

"העניין הוא, מיידל'ה, שאני צריכה שתגיעי בשעה הקרובה לתחנת המשטרה של נתניה. יש כאן בחור נחמד במדים. רוני כהן. דומה קצת לדוד אלברט עליו השלום, רק בלי השפם. אמרתי לו שדווקא יתאים לו שפם. לפני מלחמת השחרור לכולם היה שפם, איך אומרים את זה, הוא נראה מענטש. גם לא נשוי. הראיתי לו תמונה שלך. המלצתי. למרות הגיל שלך שכבר את לא פרגית. שומעת? יש כאן איזה עניין קטן עם ערבות…הלו? מיידל'ה? הלו…"

הכותב/ת: עפרה בר-נון

אשה תחת השפעה

יעניין אותך

מיליון, שש מאות שמונים ושבע אלף, וחמש מאות

היא מעולם לא הפסיקה לאכול, ניסתה כמעט כל מסעדה ראויה בישראל ובמדינות הכי אקזוטיות בעולם, היא טעמה כל דבר אפשרי - ותמיד נשארה רזה. עפרה בר-נון מסכמת 25 שנה של מגזין יין וגורמה !

היא מעולם לא הפסיקה לאכול, ניסתה כמעט כל מסעדה ראויה בישראל ובמדינות הכי אקזוטיות בעולם, היא טעמה כל דבר אפשרי - ותמיד נשארה רזה. עפרה בר-נון מסכמת 25 שנה של מגזין יין וגורמה !

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.